ועכשיו ברגש

שלוש שנים עברו מאז שהוא נולד והבלוג נפתח, אז מזל טוב לנו. עד שאני אתרגל להיות אבא הוא כבר יהיה בקולג'. 

***

בחצר אלחנדרה קוראת לבן שלה "מי אמור". זה כל כך יפה. היא צ'יליאנית שחורת שיער ופרועת עיניים. לפעמים היא נראית קטינה ולפעמים זקנה. בזמן שהילדים רצים זה אחרי זה בדשא, אנחנו מדברים על נושא המחקר שלה ואהבתה הגדולה - נהרות. 

***

יש זוג חדש חצי-ישראלי וחצי-איטלקי. הם נחמדים, וכמו כולם בקמפוס, משוגעים לגמרי. נזכרתי במה שאמרה ענבל, שכבר מזמן עזבה, על החדשים שמגיעים: הם לא עצמם. הם רוצים עזרה ולא מוכנים לקבל אותה. הם עייפים ומבולבלים. אחרי חצי שנה או שנה כאן הם פשוט לא יזכרו את כל זה, ובטח שלא יזכרו אותך, ואולי אפילו יהיו נבוכים מחברתך. בכל זאת זה נחמד לעזור לחדשים, זה מרגיש נכון. 

***

גם כשהוא יהיה בקולג' אני אראה מול העיניים אותו כפי שהיה כשנולד. זאת הפריווילגיה שלי. 

בשבוע שעבר היה כנס מחזור של התיכון שלי, לרגל עשרים שנה. נאי כמובן לא יכולתי לבוא, אבל התמונות זרמו לפייסבוק כמעט בזמן אמת. מדובר באנשים שלא ראיתי מאז זמן בית הספר, וחלקם (להזכיר - מדובר בראלי) הם האחראים הישירים לכך ששנותי בתיכון היו נוראיות למדי. בגלל זה שמחתי נורא לראות כמה הזמן הזיק לרוב - השמינו, התקרחו ובכלל הפכו לדודים ודודות. יהודי אחד אמר לי פעם שאין שמחה כנה כשמחה לאיד. 

:)

גיליתי שיש לסוזאן ווגה עמוד פייסבוק, ושלא כהרגלי עשיתי "לייק". מוזר לי פתאום לראות איך היא משחררת תמונות אינסטגרם של הגלידה שהיא אוכלת עכשיו, או כובע המגבעת שהיא מודדת לקראת ההופעה בלאס ווגס. 

בשנות השמונים סבתא שלי נפטרה. הייתי בכיתה ב' או ג' או ד', והיינו בדיוק בביקור אצל הדוד בדרום הרחוק. אני זוכר התארגנות מהירה ונסיעה לילית שקטה חזרה לצפון. אחי ואמא שלי נרדמו כבר, ואחותי עוד לא נולדה. קסטה של סוזאן ווגה ניגנה שוב ושוב את אותו אלבום מוצלח. אני זוכר את הקול שלה מספר בחושך על סוס עץ, על גלידי קרח שנשברים ועל המלכה שמאבדת הכל במסיבת קוקטייל. כמה שנים אחר כך הגיעה החטיבה, הראלי במקרה הזה. בית ספר נורא. נסיעות ארוכות, ובידוד חברתי (הגעתי מבית ספר דתי, והייתי חייזר), הפכו את הווקמן לחבר הטוב שלי. הקול של ווגה היה הקול הנשי שנושף בעורפי. אני זוכר כמה פעמים תהיתי על האישה שכותבת את השירים. על מי הם, מה היא עושה ואיך היא נשמעת. מאוחר יותר, כשהייתי בטירונות, יצא 99.9F המופלא, ושוב ואי אפשר היה להפסיק לשמוע אותו. הוא גם היה פס הקול של מערכת יחסים אחת, שזרחה ושקעה לה. 

גם היתה מוזיקה אחרת. הרבה מוזיקה אחרת. עם הזמן סוזאן נשכחה פחות או יותר, אבל אפילו היום אני עדיין מכוון את הגיטרה לפי Cracking. 

וככה פתאום, בפייסבוק, זרם של תמונות אינסטגרם, הגיגים, והערה זועמת אחת על הסלולרי שאבד במונית. הבחורה בת העשרים ששרה באוזניות נראית כמו דודה קצת משוגעת מניו יורק. זה מנחם, ומשעשע ועצוב. sic transit...