ועכשיו ברגש

היום הלכנו למרפאה בעיסוק, לשמוע חוות דעת על אבחון שנערך ביום שישי. לאורן, כמו שחשדה הסבתה, יש בעיות עם ויסות חושי. הרבה דברים שעוברים עלינו בכמה שנים האחרונות נפלו בדיוק במקום פתאום. הרבה מהקשיים האוביקטיביים שלנו פתאום מקבלים הסבר. זה לא בראש שלנו! זה לא נדמה! 

היא נתנה לנו כמה עצות קטנות, אבל לגודל האכזבה לא מטפלת באינטגרציה חושית. זה קצת מעצבן, כי זה לא מה שמובן מהאתר שלה, ולאבחן אותה אני לא צריך: מי שיטפל בו בעתיד הרי יאבחן אותו שוב. ובעל זאת, יש לעצות משמעות, ובעיקר הן נותנות תחושה שיש מה לעשות, ולי לפחות - שזה לא נדמה לי. 

אז יש לי ילד רגיש לצליל ולאור. מאוד. הראיה והשמיעה שלו חדות מאוד, והוא כולו כמו עצב חשוף, כמו שכבר כתבתי פעם. לעומת זאת, המגע והמערכת הוסטיבולרית נמצאים תמיד בחוסר, מה שמסביר את הצורך שלו במגע חזק (אפילו כואב) ותנועה מתמדת. נניח, המתקן הזה בלונה פארק שאתם יורדים ממנו ומקיאים - הוא יורד עם חיוך של שביעות רצון עמוקה. ויש גם טיפול, אבל לא אצלה. אני קורא. באופן מוזר משהו, גם אבא שלי מקורב לתחום. 

כל זה לא אומר שלא יצאנו מאוכזבים משהו. קיוויתי לטיפול, לא לאבחון. 

***

היתה לנו מסיבה בגן. נהדרת. עשינו עוגה, וכתר, והרמנו אותו והבאנו שקיות מגניבות לילדים (עם סטיקלייטים!). בלילה, לפני השינה (מאוחר מדי, ואחרי ארוחה מאוזנת של עוגת שוקולד ואבטיח) חיבקתי אותו חזק, ממש מעכתי אותו. קצת אמרתי לעצמי שזה מה שהיא אמרה שצריך לעשות, אבל למעשה רק בגלל שממש ממש רציתי. 

ארבע שנים. לפני ארבע שנים כתבתי את הפוסט הראשון שלי. אני בעצם לא יודע למה בדיוק. נגיד שזה היה מתוך דחף פנימי שאינו בר כיבוש. כמה שעות קודם לכן נולד לי בן, ושבוע קודם התפטרתי מהעבודה וקניתי כרטיס בכיוון אחד לקנדה. היה לי הרבה על מה לדבר. בנתיים עברו להן ארבע שנים. סגנון הכתיבה שלי השתנה כמה פעמים, וגם הנושאים - באופן טבעי. 

היום חגגנו ארבע שנים לילד. הוא קיבל אופניים (והצליח לרכב בלי גלגלי עזר בתוך שעה בערך). נקסוס 7. רכבת. בבוקר קמתי מוקדם לאפות עוגת שוקולד, והסבתא הביאה נרות. חגגנו מול הסקייפ עם ההורים שלי ואחותי. היה יום מוצלח. 

הצצתי במה שכתבתי עד עכשיו, כדי לסכם קצת:

33 פוסטים מדברים על אהבה

בסך הכל ארבעה פוסטים מדברים על סקס או מזכירים אותו

105 שירים ועוד כמה שתרגמתי מסינית בעצמי. 

תשעה חלומות: 

טיגריס בנגלי (חלום, ביקורי קרובים, עגלות - שלוש הערות על המצב  02/10/2010 )

על החוף (על החוף 23/05/2010)

גדור פורח (הלילה 29/10/2010 ) 

תל אביב (חלומות 27/04/2011 )

שני חלומות תמוהים (חלומות 16/08/2011)

קרישנה ותחבורה ציבורית (סוף שבוע, וחלומות     13/09/2011 )

מירון (געגוע 11/05/2012 )

http://www.wordle.net/show/wrdl/6884933/Now_With_Feeling

קצת כצפוי, יש כל מני עניינים עם בני בכורי. חלקם בגלל תינוק החדש בבית, והיו צפויים. חלקם מתבשלים על אש קטנה כבר הרבה זמן ועכשיו התפרצו קצת ביתר שאת. למזלי החותנת שלי מתערבת, ולשם שינוי עושה מלאכת קודש. אבל אני דואג. כל דבר שקשור בו מקפיץ אצלי משהו מקרקעית הבטן, במקום שבו להגיון יש דריסת רגל. החרדה לשלומו, לעצב שלו, לפחד פן יעליבו אותו או יפגעו בו, ממלאת אותי לגמרי. והחרדה הזאת משתקת אותי עכשיו. 

אני לא לגמרי חסר אונים. הכל מטופל. הילד מקבל המון תשומת לב, ואני דואג למלאי של חיינדלאך לגננות כדי שיטפלו בו יפה. אני יודע: הכל יפתר בסוף, ואחר כך יהיו עניינים אחרים. זה נכון תמיד. אבל כרגע, הכל מלא בחרדה הזאת עד לאופק.