ועכשיו ברגש

לאורן יש יקיצות קשות, ובכלל אסור להעיר אותו מהשינה. עדיף שיקום לבד. להלן אוסף מהימים האחרונים. 

***

(אורן בוכה במיטה)

מה קרה ? 

I had a bad dream

על מה חלמת ? 

It was a bad dream. I had a cookie and SOMEONE ATE my cookie

אורן אתה רוצה לחזור לישון? 

I want my cookie 

*** 

(יובל בוכה; כמה שניות אחר כך אורן בוכה גם)

אורן מה קרה ? 

Yuval cried

ולמה אתה בוכה? 

I need to tell mommy something 

היא הלכה ליובל. היא עוד מעט תבוא אליך.

(בוכה ממש, בקול)

But I had to tell her something right now

ששש.... אמא מנסה להחזיר את יובל לישון והבכי שלך מעיר אותו! 

(עוברות כמה דקות שהוא בוכה ואני מנסה להרגיע אותו)

אולי תספר לי

I had to tell her that Yuval is crying 

***

(אורן מעיר אותי. כנראה שהוא מדבר אלי כבר כמה זמן ורק עכשיו זה נכנס להכרה)

אורן ... ששש... מה קרה ? מה אתה רוצה ? 

I need to tell you something 

(אני מביט בשעון ונבהל) עכשיו? מה רצית להגיד לי ? 

You know spiderman ? 

מממ.... 

Spiderman is a sticky guy

הקנדים הם אומה ישנונית. הם לא מסוגלים לדמיין אנשים אחרים שממהרים או דואגים. מרגישים את זה טוב במיוחד אם עוברים את הגבול לארץ השמנמנים.

לרגל יום ההולדת של אורן (שחל אתמול, למעשה), הזמנתי כמה דברים בדואר לעיירה הקטנה שמעבר לגבול. זה נוח מאוד - כמעט כל מה שמזמינים באמזון מכפיל את מחירו ברגע שהוא עובר את הגבול. יצאתי למסע עם ניק, שלומד איתי בחוג, ואישתו. ניק הוא בחור חמוד, רזרוז ועדין, שמדבר וקורא סינית במיומנות שמאירה אותי כל פעם פעור פה. אשתו היא סינית קטנה ודקיקה שעונה לשם דינג (ככה מילה אחת, כמו מדונה או פרינס). שניהם צעירים מאוד, ובלי ילדים. אנחנו ממתינים בסבלנות שהיא תתעורר (עובדת בשלוש מסעדות שונות, עד השעות הקטנות של הלילה), ובנתיים אני מנקה את האוטו ומרוקן את הבגאז'. היא קמה ומתמקמת מאחור, בין שני כסאות ילדים. היא כל כך קטנה שיש לה שם מקום להתרווח. 

מסע. 

שעה נסיעה לגבול, טיפה יותר בגלל העבודות במנהרה. בגבול פקק של ארבעים דקות כמעט, אולי בגלל שיום חמישי, ואחר כך עוד מפגש כם הגרסה האמריקאית למג"בניקים. הוא ממוקם שם, המג"בניק, כאילו מדובר לפחות בגבול למקסיקו. מוכן למתקפה שתגיע משום מקום. בגבול אגב יש אנדרטה יפה שעשו הקנדים כאות התנצלות על זה שהם שרפו את הבית הלבן (24 באוגוסט, 1814 - תודו שלא ידעתם). מהרגע שהוא קולט שניק אמריקאי (דינג לא) הוא מדבר רק איתו. איך אתה מכיר אותם? לאן אתם הולכים. שגרתי. 

המסע מתקדם יפה. ניק מספר לי שדינג "נתקעה" בארה"ב בלי ויזה לקנדה במשך חצי שנה, ולכן הם גרו שם מעבר לגבול והוא נסע לעיר הגדולה ללמוד. למעשה רכב על אופניים מעבר לגבול. הוא מספר לי שהעיירה הקטנה היא למעשה עיירת רפאים. כאילו עיר, אבל בלי אישורי בניה, בלי מדרכות וכמעט בלי אנשים. בלילה הם היו מטיילים על קו החוף לגמרי לבדם. הוא מראה לי איפה זול לקנות, ואיפה ה"שמורה" המקומית שבה טבק ודלק זולים יותר. אנחנו ממשיכים לכיוון הטריידר ג'ו הקרוב, סיבת המסע. לפעמים אני מרחם על אנשים שלא מכירים את טריידר ג'ו. מדובר בחנות אורגנית די עממית, ויוצא שמוצרים אורגניים מפונפנים (חלב למשל) עולים שם עדיין פחות מהמוצר המקביל בסופר הקנדי. אנחנו מצטיידים. אני שם בבגא'ז הנקי יחסית ציוד למסיבה של אורן, ועוד בירה (Black Toad למי שמתעניין), וויסקי וצמח אחד של בזיליקום. המוכר מיידע אותי שכנראה יאסרו עלי להעביר את הצמח מעבר לגבול, ושנינו מסכימים שאפשר לשחק אותה אדיוט ולראות מה יקרה. בכיוון ההפוך אגב לא הייתי מעז - האמריקאים בטח היו יורים בי. 

בגבול הקנדי שוב פקק. מתחקר אותנו המקבילה הקנדית למג"בניק. בחור חביב ומנומס (כמובן). שואל אותנו מה הבאנו ואנחנו מספרים לו. הוא מסביר לנו שאסור לנו להביא אלכוהול אחרי שהות של יום אחד. פרצוף זועף. אל תעשו את זה שוב, אוקיי? וכמובן שנותן לנו לעבור עם הסחורה. זאת תמצית הקנדיות על רגל אחת. 

בדרך חזרה ניק מוצא ערוץ רדיו בסינית, ומתרגם את תוכנית הראיונות בתרגום סימולטני. מדי פעם הוא עוצר לשאול אותה על מילה והיא עונה. מסתבר שאוכמניות מקטינות את הסיכוי לסכרת או משהו כזה. 

לא כתבתי הרבה זמן. העומס המתמיד של קריאה וכתיבה מתיש אותי. גם העומס הרגשי של החדשות שמגיעות חדשות לבקרים משאיר אצלי את התחושה שאין על מה לכתוב. אז הפתרון שלי הוא פיסות טקסט קצרצרות, במקום כתיבה של ממש. 

*** 

אמא היתה כאן. אפילו עזרה, למרות שבטח היה לה וגם ולנו לא קל. ובכל זאת, סיימתי, שתי בחינות והשלישית בדרך, וזאת היתה מטרת הארוע. היא מזדקנת אמא שלי, וזה מוזר לראות. דלקת הפרקים שלה לא עוזרת. לפחות בחודשיים (!) ביקור שלה כאן, דאגנו שהיא תחזור לעמוד על הרגליים ותפטר מהכאבים כמעט לגמרי. אנחנו יודעים מה אנחנו עושים...

***

ומה העניין הזה עם הכלים? כל מי שמגיע מהארץ חושב שהעזרה שאנחנו צריכים זה לשטוף כלים. יש מדיח. מדיח! חוץ מזה, ערימה של כלים בכיור עוד לא הרגה אף אחד. 

*** 

אורן מדבר קצת יותר עברית. זה חמוד ומצחיק ומלא שגיאות של עולה חדש. האנגלית שלו, לעומת זאת, מעוררת קנאה. הוא יודע להשתמש נכון בדברים כמו "would have", שאני בטח למדתי רק בתיכון. לא רחוק היום שהוא יתקן אותי. 

***

וגם סיימנו את הטיפול אצל המרפאה בעיסוק לעת עתה. רציתי לכתוב על זה ואין בי כוח. זה צריך לשקוע. יצא שבמשך שנה נפגשתי מדי יום רביעי עם חבד"ניקית, בת גילי, עם שמונה ילדים ואנרגיה של ילד בן ארבע. אני קצת אתגעגע אליה. חלק מהבעיות פתרנו, וחלק לא. יש לה, לרייצ'ל, הבנה כללית שפותרים רק בעיות שאי אפשר לעקוף בשום צורה אחרת. עושה רושם שהיא צודקת, כי חלק מהבעיות נפתרות עם הגיל, ובכל מקרה אין טעם להתיש את המערכת. 

***

וגם יש לי רכב. כתבתי על זה? קנינו טויוטה, 99 או משהו כזה, בגרושים. היא מתוחזקת יפה: הבעלים הקודם היה מדנמרק, וטביעת האצבע שלו ניכרת. הוא אפילו השאיר לנו מחברת בכתב יד שבה מתועדת כל הוספת שמן ומילוי אויר בגלגלים. עכשיו כשיש לנו רכב, אנחנו מגשימים את החלום הגדול ונוסעים לבריכה פעם בשבוע. לקמפינג עוד לא היה לנו העוז לצאת. 

*** 

ומה עכשיו? נשאר לי מבחן אחד לגמור. לכתוב מאמר ואז להציג אותו בכנס בקוריאה. לחזור ולהבחן על כל המבחנים שלי בעל-פה, ואז להגיש את הצעת המחקר שלי. עושה רושם שמדובר בקיץ עסוק מאוד. 

*** 

מזג האויר הגיע השבוע לשלושים מעלות. אל תצחקו - הדירה שלי יודעת לחמם, לא לקרר. החלונות לא ממש נפתחים (רק חריץ), וגג רעפים דואג לחמם את החלל ולשמור על החום בפנים. אפילו הרדיאטורים עוד עובדים, וצריך לכוון את הטרמוסטט שלהם למינימום כדי לא לבשל את כולנו. החדשות הטובות - אפשר התפיח לחם כמו שצריך.

***

כדי להשאיר את כולם עם טעם של עוד, מצורף הנסיון האחרון שלי ברוטב טבסקו אמיתי מתוצרת בית. הפלפלים מותססים במשך שבועיים, ואז נרקחים לטבסקו אמיתי שיושב להתישן. פוסט נפרד (ומפורט) עם תום הניסויים.