ביום שישי עשינו יומולדת לאורן, למרות שזה עדיין לא התאריך שלו, אבל מה אפשר לעשות? כל החברים שלו עוזבים ממש עכשיו. האריה הקטן דרש ארוע. עם הרבה חברים ועוגה, ודברים - בדגש על ההרבה. אז ביצענו - עד שהילד כבר מבקש משהו אני מבצע.
הבעיה הראשונה שלי היתה - איך אפשר לשעשע וגם להאכיל ארבעים ומשהו איש (ילדים ומבוגרים ביחד, בערך עשרים ילדים). שאלתי את אשתי באישון לילה, והיא ענתה כבדרך אגב "שהם יכינו את האוכל". זה רעיון, אמרתי. מה הם יכינו? "פיצה תמיד הולך טוב". וכך עשינו: יום לפני הכנתי כמות מסחרית של בצק (אבל אני ממילא קונה קמח בחבילות של 10 קילו לפחות, כי פחות מזה זה לא משתלם כלכלית). גלגלתי כדורים קטנים, כיסיתי במעט שמן זית ואפסנתי במקרר. בצהרי היום רדדתי את כל הכדורים לפיצות קטנות ונאות, זה נשמע סיפור אבל האמת שכשעובדים בסרט נע העסק זז מאוד מהר. במקביל הכנתי גבינה מגוררת, תוספות ורוטב עגבניות (שיצא מאחת מהצנצנות ששימרתי בקיץ הקודם, ממילא הגיע הזמן לנגלה חדשה). ברגע האמת התחלנו לקרוא לילדים ולהורים שהרכיבו לעצמם את הפיצות שלהם. קשה להסביר איזו התרגשות כל העניין הזה עורר.
אחר כך, בזמן שהעברתי את הפיצות בתנור (שמונה בכל פעם), הוצאתי ארגז עם צעצועי פלסטיק מהדולר סטור, ונתתי לילדים להשתולל קצת. אז היה אוכל חוץ מפיצה, וכן היה צריך לארגן קצת, אבל העניין הזה של להכין פיצות ולרשום את השם על המגש העסיק אותם חצי שעה לפחות, שבמונחי הזמן של בני שם זה חצי נצח. והיתה גם עוגת שוקולד שמכרנו לגויים בתור "traditional Israeli birthday cake" ועוררה גם היא התרגשות (כן, כן - של ק. גורן המהוללת; עדיף לא להגיד לאף אחד מה יש בזה בדיוק).
ואחרון חביב, אי אפשר לצפות מאדם שפוי בדעתו שיהיה מסוגל לסבול עשרים ילדים צורחים לשלוש שעות בלי קצת תמיכה מורלית. אחרי שנים בקנדה למדתי משהו מהמקומיים, והכנתי ג'ין וטוניק שישב לו שם בצד בצנצנות מייסון תמימות, מוכן להמזג לכוסות פלסטיק תמימות לא פחות. אלכסי שעזר אף הוא בהפקה (נחשו מאיזו עדה הוא) קורא לזה "קפה של ארבע". מדובר בפטנט שהוא נס רפואי, לא פחות, ולראיה בקבוק שלם של ג'ין, שני ליטר טוניק ושישה לימוני ליים נעלמו עוד לפני שהקרח נמס. אושר גדול.
ועכשיו יש לי פטור לשנה שלמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
