ועכשיו ברגש

דיברתי אתמול עם חברה שעושה דוקטורט בארה"ב. אחרי שנה שם, בן זוגה נשבר בתחילת הקיץ וחזר לארץ. הם נפרדו. זאת תזכורת כואבת לקושי ולתהליך שעובר על כולנו כאן בצורה כזאת או אחרת. הלחץ והבדידות (לפחות בהתחלה) שנופלים בצורה לא שווה על בני הזוג, מפרקים מערכות יחסים.

בנתיים היא מתנחמת בזרועותיו של בחור אחד. מדהים לראות את השינוי במי שנכנסה לקשר חדש אחרי שנים של זוגיות יציבה. וזה לא שמערכת היחסים היתה רעה, אבל עכשיו היא מאושרת ופורחת. אהבה עושה טוב לכולם. אני קצת מקנא.

יש לי חבר מהארץ. הוא איש נבון ונאה, והילדים שלנו כמעט באותו הגיל בדיוק. בין השאר הוא מלמד טאי צ'י. למעשה, דווקא כאן הסתבר לי מאנשים שמבינים בעניין, שהוא אחד המאורות הגדולים של התחום. כל בוקר הוא מתאמן על הגג של דירת הפנטהואס הנחמדה שלו  לפני שנהיה חם מדי. 

***

בחודשים האחרונים אני רואה כאן בבוקר אישה סינית די מבוגרת. היא מתאמנת על הטאי צ'י שלה בדממה. כל יום באותה השעה, לפעמים עם חרב. בזמן האחרון אני רואה אותה עם תלמידה - אישה סינית מבוגרת אחרת. התלמידה אילתרה חרב ממחבט הוקי. לפעמים הן נעות בדממה בתיאום מושלם. לפעמים היא מסבירה לה בסבלנות איך לעשות תנועה מסויימת. המורה מראה, והתלמידה חוזרת. מתקנת את היד או המותן. מדגימה בסבלנות. 

אין לה דוג'ו או חדר אימונים. הן מתאמנות במגרש הכדורסל הקטן של הילדים. אם יורד גשם אז יורד. לא קוראים לה מאסטר, או "שי פו" או כל כינוי אחר. אף אחד לא משתחווה. 

הרוח חופשיה ובריאה.

בשבת בבוקר טיול אופניים לחווה המקומית. חם ולח. 

החווה ירוקה, הומה אדם. איש אחד מנגן בגיטרה חשמלית את Take 5. אני מנהל שיחה בטלה עם אחת המתנדבות, ופונה לרוץ אחרי הילד שממשיך לחקור. יש תרנגולות, ויש דוכנים קטנים של תוצרת מקומית אורגנית. הילד ואמו קונים דובדבנים צהובים מתוקים במיוחד.

אני מתרחק מכולם והולך לשדה, בין התלמים. יש ריח טוב של אדמה רטובה ופרחים זקופים, ויש רעשים קטנים של טבע - חרקים וציפורים. באחת הפינות שורה של חמניות לנוי - חלקן צהובות וחלקן אדומות. דבורים באות והולכות, עסוקות בשלהן. יש לי חיבה לדבורים מאז שאני קטן. השקט הזה, השדה הזה, מחזירים אותי אחורה לפעם. אני יודע למה הדוד שלי אמר אז שרק בשדה הוא חי באמת. 

אחר כך אנחנו מדוושים חזרה. צריך להכין צהריים ויש עוד הרבה משימות היום.