ועכשיו ברגש

הסתיו הגיע. כהרגלו, הוא לא הגיע בשלבים, טיפין טיפין, אלא במכה אחת. בבוקר יום שלישי היה עוד סוף הקיץ שכזה, אבל בשעה ארבע בערך הסתיו היכה. איכשהו כולנו הרגשנו את זה. בלי לתאם ממש לבשנו מעילים, והפעלנו את החימום. אנשים ברחוב הולכים פתאום שקועים במחשבות עם הראש תקוע ברצפה, ובבוקר יש קור כזה שהורג את הצמחים שלי. זהו. 

מהעץ הסמוך מתבונן בי ינשוף. 

עשיתי מרק פטריות, מדוקדק ומוקפד, לפי מתכון של אנתוני בורדיין. בניגוד להרגלי, עלי לציין. פשוט רובן תפס אותי לשעה קלה ואסף בשבילי כמה פטריות אגריקוס אוגוסטוס, "הנסיך". ברגע מסויים אכלתי מהמרק קיוויתי שהוא יודע מה הוא עושה ושאני אשאר בחיים. אני אוכל וכותב את מערך השיעור שלי ליום שני הבא - אני מרצה לכיתה מלאה מאה ומשהו. זה מאוד משמח. היום, בסוף השיעור, קיבלתי מבול של שאלות. אחת בשם סילבי דיברה בשקט ונעצה בי עיניים ירוקות ירוקות, שהזכירו לי במשהו את נעמי. זה כנראה פועל עלי, כי אני יודע את השם שלה. מתוך מאה סטודנטים. אחר כך המתנתי לרומי (זה גבר) בבית הקפה העמוס מדי והמנוכר מדי של עסקים, ומצאתי את עצמי מדבר עם טלי. היא הריונית, וההריון יפה לה. היא גם פוסט דוקית, ופחות או יותר לא עושה כלום כבר מזמן. גם העיניים שלה ירוקות. אני רק אומר. ומחר בבוקר, להסיע את ההורים שלי לתחנת האוטובוס שתוביל אותם לסיאטל (טיול קצת של יומיים). אוף כמה שלא בא לי לקום בחמש בבוקר.

פעם חשבתי שאם אני אפתור את כל הבעיות של כולם, יניחו לי לנגן בשקט. היום אני מבין שרק ימצאו בעיות חדשות. אולי צריך לפרוש לאי בודד עם אספקה של מיתרים. הנה קליפ: 

אני מכיר את השיר הזה כבר שני עשורים ועוד קצת, אבל רק השנה הבנתי על מה הוא מדבר.

שני הורים, שני ילדים ואישה. לפעמים בין כל המחויבויות המשפחתיות אני מצליח לעבוד כמה שעות בשבוע, אבל בעקרון החיים שלי קרסו לרצף מבועת של ריצה-למקום-שאליו-אני-מאחר-כבר, ואז כמובן ריצה למקום הבא. זה לא שההורים שלי לא עוזרים. הם מאוד מוצלחים במה שהם עושים, ואפילו מסתדרים בעצמם, אבל ... 

נו שוין, זה סתם קיטור. הביקור הולך משמ טוב ובשבוע הבא אני שולח אותם לסיאטל ליומיים. המלצות יתקבלו בשמחה. 

התחלתי לקחת את הילד לשיעורי ריקוד. השיעור מתחלק בין בלט וג'אז. בין כל בנות הארבע בחצאיות טוטו וורודות, הוא כמובן הבחור היחידי, מה שמעודד אותו כי הוא מאוד אוהב תשומת לב. 

מצד שני התחלתי לקחת אותו לרופא השיניים. יש לו קצת עששת וכמה חורים נוראיים, וזה אחרי שבשוטף אין אצלנו ממתקים בבית, ומגיל חצי שנה בערך גם מצחצחים שיניים פעמיים ביום. ביררתי, ואצל כל הילדים בגן שלו המצב דומה. כל זה כמובן בגלל שבקנדה אין פלואור במים. אז בפעם הבאה שיספרו לכם על ההתערבות הבוטה של הממשלה בעניין הפלואור במים, וכולי וכולי, תזכרו את השורה הזאת: כמעט אלפיים וחמש מאות דולרים קנדיים על טיפולי שיניים, שאת רובם, יש לקוות, הביטוח יחזיר. 

ביום שני האחרון היתה סקירת מערכות כללית, וניקוי שיניים, וזה הלך בסדר. הרופא (קוריאני) התמחה ברפואת ילדים. מאוד נחמד. מאוד מקצועי. ביום שני הקרוב סתימה ראשונה (עם גז צחוק) ולי יש כבר כאב בטן מהמחשבה בלבד. 

אז בין רופא השיניים לשיעור הבלט, אני מרגיש ממש כמו soccer mom, רק שכמובן אין לי רכב גדול.