ועכשיו ברגש

הורי טסו למולדת הישנה. בפעם הראשונה בחייה של אימי היא נחתה בעיר שלנו, אי שם בפאתי סלובקיה, במקום שבו הנשים נראות בדיוק כמוה - בלונדיניות וקולניות - והגברים משופמים כמו שצריך. והעיר מרוצפת בתולדות משפחתי, בבניינים ישנים, בבית הקברות ובשמות של אנשים חיים. המשפחה שם, כולם בני הדודים שלה, שמענו עליהם סיפורים ממזמן אבל הם נפגשים רק עכשיו. יש להם, מסתבר, אלבומים שלמים שלנו, מתמונות שסבתא שלי היתה שולחת.

הם שולחים לי, ההורים שלי, רשמים ותמונות בזמן אמת. הם יושבים בגינה של בני הדודים שלי שם, שדומה מאוד לגינה של ההורים שלי אבל שונה כמובן. ויש אוכל (כשר! למרות שהם קתוליים) ובירה ופלינקה וצויקה. 

הם שולחים לי למשל תמונה ברחוב קטן, ונראה לי שהם קצת מתנדנדים. הגברים של המשפחה נראים דומים לנו באופן מפתיע. הם אקדמאים כולם - היסטוריה, ספרות, בלשנות, מדעי המחשב.

*** 

ליבי שם איתה, אבל יש לי תחושה שבשנה הבאה אני אגיע, איכשהו, אולי אפילו עם אמא. יש לי צורך במשפחה וצורך במקום ההוא. אולי זה צורך להרגיש נורמלי קצת במקום שאני לא מכיר בכלל אבל לפחות הגנטיקה שלי מכירה. אולי זאת הבדידות שהשביתה הזאת כופה עלי. 

*** 

ובנתיים אני הולך ומשתגע כאן. אני לא בנוי להיות stay at home dad. היום לקחתי את הילד לסיבוב אופנים ביער, שהתארך לו ונמשך שעתיים. היער יפה וגדול, ובעונה הזאת מתהלך עליו קסם. מדי פעם פוגשים מישהו עם כלב, או רצים מיוזעים. רוב הזמן זה רק אנחנו. אורן רוכב כמו משוגע - מזגזג, בולם, מאיץ. אחר כך פיציתי אותנו בקפה (לי) וקרואסון שוקולד (לו). זה בערך מה שקרה לי היום. זה לא בריא לי.  

כמה שרציתי וניסיתי - הכותרת לא פעלה בעברית.

יומני היקר. זה השבוע השני שלי בתור עקר בית. הצלחות: אני מבשל, מצליח לעשות קניות עם הילד, ובסוף היום הוא פחות-או-יותר אכול, נקי והיה לפחות שעה בחוץ. היום אפילו הצלחתי לשאוב את השטיח. אתמול החלפתי מצעים. ככה, הצלחה אחת ביום כדי להרגיש שהבית "עובד". הצלחות נוספות כוללות 2.5 גאלון של מיץ תפוחים נקי וסוכר לבן שתוססים בשמחה במחסן שלי. אם הכל יפעל כמו שצריך, הם יגיעו לרמה של 15% אלכוהול לקראת הביקור של אחותי ובכיר ובחיר-ליבה בסוף החודש, כדי שאוכל לזקק את העסק הזה בנוכחותם. אני מצפה לקבל מזה ליטר של אלכוהול אכותי ברמה של 70%, ועוד חצי ליטר עד ליטר של 50% לא רעים שאפשר לנצל למשקאות מעורבבים או לזקק מחדש. 

כשלונות: לא ממש למדתי כבר שבועיים - ארבעה אם כוללים את הטיסה לקוריאה והשבוע הקדחתני שהיה לפניה. הבית גם לא ממש נראה נקי ומצוחצח כמו שאפשר היה לצפות. מכיון שאנחנו לא ממש ישנים בלילות (יובל קם כל שעה) יש לי תחושה שאני יוצא מדעתי לאט לאט. גם לא ממש הגעתי לשעור שלי עצמי. נכון, אני רק מתרגל, ולא מחוייב להיות בשיעור, אבל זאת הפעם הראשונה שאני ממש לא מגיע להרצאה שאני המתרגל שלה.

ובנתיים - השהיה בבית נותנת לי הזדמנות להביט בשכונה מהצד. חלק מהשכנות, שכבר עוסקות בזה כמה שנים (להיות בבית עם הילדים), עסוקות בפרויקטים כל היום, ומבלות את היום בתנועה מתמדת משכנה אחת לאחרת. קפה עם ההיא, שמיכות טלאים, שימור צנצנות, וכיוצא בזה. בארבע, שמתי לב, יש כאן קבוצה קבועה שנפגשת עם יין בכוסות מיץ דיסקרטיות. הילדים שגרו פעם בדירה שלו מגיעים לשחק בחצר כל יום, למרות שהם לא גרים כאן כבר שנה. מדי פעם הם דופקים לי על הדלת לבשק משהו (מים, דלי). ההורים שלהם, נוצרים טובים שמתכננים כרגע ילד חמישי, לא נראים ולא נשמעים: הילדים לבד. גם לפועלים שעובדים על הדירה שליד יש חיים משל עצמם. לא נראה שיש מנהל עבודה, והיום עובר עליהם בריקוד מורכב של הפסקות קפה וסגריה, פלרטוטים, ודיונים על ספורט.

מסקנה: אין לי מספיק אלכוהול בבית. אין דרך שבה אני מסיים את השביתה הזאת שפוי בלי אספקה קבועה פחות או יותר של אלכוהול. 

אז חזרתי, וגם החברים מאמריקה חזרו כולם הביתה אחרי קיץ במולדת. הם חזרו משונים, ועדיין לא ברור לי איך לאכול אותם. כלומר, קצת לא נעימים. ימים יגידו. גם סקוט לא ברור לי בדיוק, ונדמה שאחרי שנפתח אלי לחלוטין בטיול המשותף שלנו, עכשיו הוא נבהל קצת ומעמיד פנים שזה לא קרה מעולם. 

*** 

העברנו את יובל לחדר של אורן. כל שגרת הערב והלילה השתבשה כמובן, ועכשיו אני ממתין לראות מה יקרה. בנתיים לא משהו. 

***

יום אחרי שנחתתי היתה לאורן מסיבת פרידה בגן שלו. באופן רשמי הוא בוגר מערכת חינוך אחת לפחות. היתה עוגת שוקולד כזאת מסורתית. היו חיבוקים ודמעות. אצל אורן ראיתי את הדבר הזה של ה diplomat kids בפעולה (לפעמים קוראים לזה missionary kids) - הוא מורגל בפרדות והעלמויות של אנשים מחייו, והחיתוך היה מיידי. לא היו דמעות, וכעבור כמה דקות נראה כאילו מעולם לא קרה הדבר. אנחנו כמובן נשארנו עם חמוץ-מתוק. 

בכל זאת, אני מרגיש צורך להגיד כמה מילים על דורותה. לרגל שנת הלימודים החדשה. 

לי היתה מורה כזאת בכיתה גימל. אחת בכל שנות בית הספר שלי. חדורת מוטיבציה, רואה את הילדים ומנסה ליישם כל דבר שיש בספר כדי לקדם את התלמידים שלה. אבל - המורה ההיא (רבקה, כדי לתת שם לסיפור) היתה טריה מהסמינר. במקרה של דורותה מדובר במורה וותיקה, שאימנה חלק מהמורים המיתולוגיים של המחוז. מדובר בפולניה (על באמת, לא כמו שאומרים בארץ) קשוחה, שראתה כבר הכל. שלמדה ברצינות הוראה של הגיל הרך. שראתה את אורן ובשניה הבינה מה הטריק שלו, מה הבעיה (ובכלל שיש בעיה) ומיד הפכה אותו לפרויקט האישי שלה. וגם הצליח לה אני חושב. פעם אחת באה מפקחת של משרד החינוך ואנחנו תפסנו אותה לשיחה אישית (ניסינו לברר משהו על בית הספר שהקצו לנו). אחרי כמה שניות של מחשבה היא אמרה - "אתם יודעים שקיבלתם את הגנת הטובה בוונקובר, נכון? אולי אפילו בכל בי.סי." ברגע פרטי אחד, גילינו שיש לה בן אוטיסט בבית, ושהיא דחפה אותו לסיים בגרויות כמו שצריך.

אורן כאמור לא יזכור, אבל לדעתי דורותה תהיה מעתה ועד עולם הסטנדרד הלא-הוגן שמולו נשווה כל מורה. ככה זה. 

שתהיה שנת לימודים מוצלחת לכולם !