ועכשיו ברגש

ושוב המכונית שבקה ברגע הלא-מתאים.  מצאתי את עצמי מתחיל את שנת הלימודים צועד, פעמיים ביום, לבית הספר היסודי. זה מרחק של קילומטר וחצי בערך, אבל יש עליה לא נעימה, ושתי הדרכים לשם (אחת ביעד והשניה בשכונה מפונפנת) לא משהו.

שיחה אקראית עם אנוואר (שהבת שלו היתה איתנו בכיתה א) שלחה אותי למוסך של עלי באיזור תעשיה שאפילו לא הייתי מודע לקיומו. שם נחשפתי לוונקובר שנראית מאוד כמו דרום תל-אביב. המוסך שייך להודים-מוסלמים. שם דיבר איתי אחמד אחד, סירב לקחת כסף על מה שעשה בטענה שאפילו לא היתה ממש עבודה, ושלח אותי לסוכנות של טויוטה לעשות מפתח חדש כי הישן שחוק. הוא נתן לי הוראה מדויקת להכנס בדלת שירות מאחורה ולחפש את דאג או טוני (נשבע) ולהגיד להם שעלי שלח אותי.

***

דאג וטוני נראים ממש כמו שאפשר לדמיין. הם מה שנקרא במחוזותינו צמד-חמד. נמנעתי משנינויות (למרות שזה היה כל כך מתבקש) וחיכיתי בסבלנות בזמן שהם שכפלו לי מפתח. מסרו ד"ש לעלי. בדרך החוצה ראיתי את המזכירות והבנתי למה אמרו לי להכנס מדלת השירות. יום מבוזבז אבל לפחות הספקתי לעצור בטים הורטון לקפה וטים-ביטס.

***

ממש מלחיץ אותי כל מה שקשור ברכב. פחד קמאי משהו, ולא מוסבר כשהוא מגיע מבן של טכנאי. כל נצחון קטן הוא נצחון גדול.