אין כמו להתחיל את חופשת פסח חולה.
וכן, אצלי זה חופשת פסח ולא פסח א' ו-ב' כי אני ג'ובניקית בגוף ובנשמה [בעיקר בגוף, עם הפרופיל שלי אני לא אגיע רחוק בסולם ה"קרביות"].
האף דלף, הגרון התנגד להמשיך ולהיות חלק מהגוף שלי, אז הוא נקט באמצעים קיצוניים כמו לגרום לי להשתעל אותו מתוך הגוף שלי.
לא הלך לו, 1-0 לי, הוא עדיין צורב אבל בהחלט יציב ואיתן, וממשיך לחבר בין הראש לשאר הגוף שלי. yei me.
ביום ראשון הייתי אמורה לסיים ברבע ל5, סיכמתי עם המפקדת שלי שאני אצא ב3 כדי להגיע לרופא, ובסוף היא שיחררה אותי ב1,
כי המראה שלי תאם להפליא את איך שהרגשתי [רמז: חרא].
כשאני התחלתי להרגיש קצת יותר טוב, גיליתי שהדבקתי את אנטון,
אז המשכנו להעביר את הימים הראשונים של החופש במאבק בחיידקים וברביצה בתוך הבתים.
אני מרגישה יותר טוב, אבל האף שלי עדיין יוצר גלי צונאמי קטנים של נזלת [וכולם ביחד: "איייכס"],
לכן אני משתדלת לא להתכופף, אתם יודעים, לטובת הכלל.
לאחרונה יש לי issues עם המראה החיצוני. כמה לא חדיש ולא אופייני לי, אה? ממש.
זה התחיל בזה שעליתי בקורס שלי [אוקטובר-נובמבר 2010] כ-8 ק"ג רווים באוכל צבאי טבול בשמן.
חשבתי שאוכל לחזור לעצמי ברגע שאכנס לסדיר, אבל כשהתפקיד שלי מבוצע בישיבה,
וכל יום מישהו מביא שוקולדים/מאפים/ מאפים בשוקולד וכו', העניין קצת בעייתי.
והאמת היא שזה בא בגלים. יש ימים שאני מרגישה מיליון דולר, ובימים אחרים הדולר יורד בצורה דרסטית בקפיצת ראש לתוך האדמה.
אני יודעת שאני לא נראית כמו פעם, מצד שני אני גם לא נראית כמו פעם, כששקלתי הרבה יותר.
ולמרות זאת, מעולם לא התחילו איתי כל כך הרבה! מ.צדיקים, ש.גימלים ועוד כמה ראשי תיבות אחרים. זה ממש מוזר.
אני יודעת שזה תלוי רק בי בסך הכל, אבל זה לא כזה פשוט... התמודדתי עם זה בעבר ואני אתמודד עם זה שוב,
רק לא חשבתי שזה כל כך יפריע לבויפרנד היקר שלי.
בגלל זה אני מתכננת לנחם היום את עצמי בשופינג של דברים זולים עם אילנה,
כי אם חולצה חמודה ב20 ש"ח לא תשפר את הרגשתי בימים אלה, מה כן?
אולי רק טיפות אף, אבל זה לא רלבנטי לחלק הזה של הפוסט
המשך חופשה נעימה למי שבחופש,
שירות לא-יותר-מדי-מבאס לאלה שמשרתים!
נ.ב- השגנו פטור זקן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.yuls.