"היי שלום, שיר הירח שלי, נשמת אפי, היי שלום, לילותי הלבנים וימי הזהובים, המים הזכים והאש.
היי שלום, ומי ייתן שתמצאי חיים טובים מאלה, תמצאי שוב נחמה ותחייכי, וכשפנייך האהובות יוארו שוב עם זריחת השמש במערב,
דעי שמה שהרגשתי כלפייך לא היה לשווא. היי שלום, ואל תאבדי את האמונה..."
("פרש הברונזה"/ פאולינה סיימונס)
בפעם הראשונה שקראתי את המילים האלה הם גרמו לי לדמוע. אני לא יודעת אם זו הייתה השפעה של משהו הורמונלי,
או כי זה באמת נגע בי. רוב הסיכויים שזו האפשרות השניה. חזרתי וקראתי את הציטוט כמה וכמה פעמים אחרי שסיימתי את הספר,
ועכשיו, פשוט רציתי לחלוק את זה עם אחרים.
כדי להבהיר, זה לא משהו שקשור לחיי הפרטיים, הכל בסדר, פשוט ציטוט שממש אהבתי.