כמו כל חייל בדרכו הביתה, רק רציתי קצת שקט בדרך הביתה מהצבא.
אבל העולם, מסתבר, רצה לבחון את הסבלנות שלי.
נתחיל מזה שהנהג היה נוראי, הוא NOOB לחלוטין, ולא רק שהוא לא ידע את המסלול (משהו שכבר זכיתי לחוות בתחילת השבוע),
גם בנהיגה עצמה הוא היה לא משהו (רוורסים זה קשה והעובדה שמנוע האוטובוס נכבה באחת התחנות, זה כנראה בסדר).
אז נכנסתי הביתה חצי שעה יותר מאוחר מבדרך כלל (כשאני עושה משמרת כמו היום).
החלק השני, והעוד יותר בלתי נסבל, היה הילד הקטן שיש מאחורי.
המשפחה הזאת פיספסה את האוטובוס הקודם בשניה וחצי, בגלל זה הם עלו לאוטובוס שאני עליתי עליו והתיישבו, איך לא, מאחוריי.
הילד ישב על הברכיים של האמא מאחורי המושב שלי (ליד החלון).
לא רק שכל הדרך הוא צעק, שר ועשה צלילים (וזכה להתעלמות מוחלטת מצד ההורים שלו),
הוא לא הפסיק לבעוט לי בכסא.
הקש ששבר את גב החיילת, היה כשהוא התחיל גם לתת לי כאפות בכתף.
פה כבר הסתובבתי למשפחה שלו כדי להגיד שירגיעו אותו כי זה כבר לא מצחיק (קו תל אביב-אשדוד, זה מרחק מכובד!),
והם, כביכול, ישנו.
אני לא באמת קונה את זה, כי הוא לא הפסיק להסתובב לה על הברכיים ולצרוח, ואם לי זה הפריע, אז לה, שהוא ישב עליה, זה לא?
ולא רק שלא הפריעה, היא גם נרדמה מבלי לנסות בכלל להגיד לו להיות בשקט?!
כאילו לעזאזל, זה האוטובוס הפרטי שלהם?!
ואז כשסוף סוף הם ירדו ואני הגעתי לתחנה שלי, צלעתי לי לאט הביתה, כמובן פספסתי את הרמזורים הירוקים.
כשהתקרבתי לכניסה לבניין שלי ראיתי שמבצבץ משהו בתיבת הדואר שלי, בדיוק באותו רגע מישהו יצא מהבניין,
לא מצא חן בעיניו שמבצבץ משהו (מתא הדואר של הדירה שלי!!!) אז הוא פשוט דחף את זה פנימה כשאני הושטתי יד להוציא את זה!
אני יודעת שזה משהו ממש שולי, ואולי ביום אחר היה יכול להיות משעשע, אבל כוסעמק, רציתי לתת לו אגרוף!
כל זה קרה בשעתיים האחרונות. כרגע אני בבית, מנסה להחזיר את טמפרטורת הגוף שלי מ13247248 מעלות למשהו קצת יותר סביר.
FML.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.yuls.