המצב בשבוע האחרון היה ההפך הגמור ממזהיר. יש את המובן מאליו- המבצע בעזה, והעיר החמודה שלי סופגת מדי יום מטחים של רקטות.
אבל תנו לי לספר לכם על עוד כמה דברים.
ראשית, כידוע (לרבים או רק לנו ולחוק) חייל חובה שעושה מילואים, מקבל פטור משירות מילואים בגיל 40.
לא רק שאבא שלי חגג 40 בחודש מאי האחרון, הוא כבר זומן לטקס קבלת הפטור שהתקיים לפני יותר מחודש, שאבא שלי אמנם לא נסע אליו כי שוב,
הוא בן 40
, אבל בעיקר כי זה היה באיזשהו חור בדרום, באמצע יום, שבאמצע השבוע. התארגנות גאונית. הלוגיקה שלהם היא שכל המילואימניקים מפוטרים?
גם הפחות קרביים מביניהם?
אז את מסמך הפטור הוא עוד לא קיבל (בניגוד אליי, את שלי זרקו עליי בחגיגיות ביום השחרור), במקום זה הם החליטו לשלוח לו צו 8.
אחרי התייעצות עם כל מיני גורמים וויכוחים עם משקיות קישור (גם אני יצאתי עליה, למה שרק אני אסבול טלפונים נרגזים בזמן השירות שלי?),
גילינו שהפטור הוא לא בהכרח מרגע הוצאתו (למרות שזימנו אותו כבר לטקס נוסף! טיפשים), שלו ספציפית הוא מסוף נובמבר או סוף דצמבר
(הממשלה שלנו יודעת לבחור מועדים למבצעים צבאיים אה?) ואבא שלי נאלץ לנסוע.
הוא אמנם לא קרבי, אבל מה שעוד יותר מרגיז, זה כשהוא כבר הגיע ליעד, הוא גילה שזימנו רק את אחת הפלוגות שלהם. כמובן שאת שלו.
אני חייבת לציין, שאני בשום פנים ואופן לא בעד עריקות או השתמטות. אבל אבא שלי לא עשה פה סדיר, טכנית הוא אוקראיני נוצרי,
ועלינו לארץ כשהוא היה בן 25. בגיל 28 בערך הוא זומן לשלב ב' ומאותו רגע עשה מילואים כל שנה, ללא יוצא מן הכלל, גם בגבולות. והלך לשם בשמחה.
כשהוא זומן באותה דרך לעופרת יצוקה הוא הלך בלי להתמהמה.
אז למה להתעקש לזמן אדם שגם ככה אמור לסיים את שירות המילואים הכללי שלו ממש עוד רגע?
זה כמו לבטל למישהו רגילה או שחרור ולהקפיץ אותו לבסיס.
באותו זמן, אני יודעת שיש אנשים שפשוט מסננים את השיחות והSMSים שהם מקבלים באותו נושא, בחורים צעירים שמכריזים על האהבה שלהם
למדינה שהם נולדו בה וחיו בה כל חייהם ומתגאים בשירות הקרבי שהם ביצעו.
אתמול העבירו אותו לאשדוד. אנחנו נמצאים באותה עיר אבל הוא לא באמת יכול להיות בבית. לפחות אתמול נתנו לו לקפוץ לשעתיים, שגם זה משהו.
חוץ מזה, איך שברחתי מבאר שבע ביום רביעי בערב חטפתי צינון.
אבל לא סתם נזלת קלה, אלא משהו ממש מעצבן, שסתם לי את האף, את האוזניים וכנראה את המוח (ראיתי דמדומים),
כי כל דבר מעבר לרביצה על הספה וצפיה בטלויזיה
היה גירוי אינטלקטואלי חזק מדי שלא יכולתי לעמוד בו.
לקחתי איתי מחברות מהלימודים על מנת לנצל את הזמן לחזור על החומר, ועד עכשיו לא יכלתי לגעת בהם כי:
א. כאב לי המוח רק מלקרוא את מה שכתוב על האריזות של הדברים שאכלתי
ב. כל פעם שהתכופפתי ראיתי שחור בעיניים ופחדתי להתמוטט.
אחרי שנטלתי כמות מסחרית של טיפות אף וכמות נדיבה של כל מיני תרופות אחרות (אני רוקחת נהדרת, בחיי) אני מרגישה הרבה יותר טוב.
עדיין משתחררים לי ביום כמה אפצ'י שמרעידים את כל הבניים (ירשתי את זה מסבא), אבל לפחות המוח שלי חזר לתפקוד מינימלי סביר.
בהקשר לחלק האחרון, קראתי כבר בערך חצי מאחד הספרים האחרונים שרכשתי (הרגע כתבתי "רכבת" במקום רכשתי
. אולי אניבכל זאת עדיין לא בריאה לחלוטין),
הוא נקרא "52 פיתויים" ומדבר על זוג שנשוי כבר עשור והם מחליטים שכדי להחזיר את התשוקה למערכת היחסים שלהם ומחליטים שבמשך שנה אחת,
פעם בשבוע אחד מהם יפתה את השני בדרך חדשה ויצירתית.
אז כן, זה ספר על סקס. אבל הוא כתוב בצורה נורא משעשעת ופשוטה (לעתים קצת בוטה), הסופרת מדברת על זה מנקודת מבט של זוגיות
ארוכת טווח, על כל המשמעויות הנלוות לכך. ואני אפילו לא מרגישה צורך לדפוק את הראש בשולחן מרוב תסכול (לא מיני. בהחלט לא)
או לבצע טקס טיהור כמו שקרה אחרי קריאת "50 גוונים של אפור".
ברוב הימים האחרונים התעוררתי עם שעון מעורר תוצרת עזה, אך היום ב-6 התעוררתי דווקא בגלל שעון מעורר תוצרת נוקיה של אמא שלי,
שהיא לא ידעה לכבות, אז היא רצה איתו ועם הצליל המעצבן שלו למרפסת השירות בתקווה שזה לא יעיר אותי.
בימים קשים כמו אלה, אני נוטה לפתח חוש שמיעה חתולי. אני יכולה לשמוע מטוסים שרק המריאו ומתכוונים להגיע לעזה,
יכולה להבחין בין רעש של של כיפת ברזל לרעש של נפילה, יכולה לשמוע את סבתא שלי צועקת בסקייפ ב1 בלילה 
ובוודאי שאני יכולה לשמוע את השעון המעורר המעצבן שהיא בחרה לשים לעצמה ולא ידעה איך לבטל (שנשמע בכלל כמו פפצה שסופרת לאחור, אבל עזבו).
התחלתי ללמוד באמצע אוקטובר וזה הגיע אליי רק היום.
או שהאוניברסיטה נזכרה בי רק לאחרונה, או שזה הכל קונספירציה והם עיכבו את שליחת הכרטיס בכוונה כי ידעו שהלימודים ייקטעו,
והם למעשה משתמשים בכרטיס שלי כדי להזכיר לי, שלמרות שאני ישנה רוב היום ורואה טלויזיה, אני עדיין סטודנטית.
הצנזורה עם חתיכת נייר טואלט מאוד מעודנת. אני יודעת.
שיהיה לכולם המשך שבוע קצת יותר מוצלח מתחילתו, ושכל החיילים יחזרו בשלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.yuls.