משהו שאולי חלקכם לא יודעים זה שבמערכת היחסים שלנו אני הבלגניסטית
ואנטון הוא פריק הניקיון סטייל מוניקה גלר.
~אני מוציאה את אחד הסוודרים שלי מהארון של אנטון ועל הדרך מבלגנת לו
כמה מדפים~
אנטון: יש לך 3 פרטי לבוש בארון שלי והצלחת לבלגן הכל.
אני: זה כוח העל שלי.
אנטון: לא, זה בלגן.
אני: I am Yula the destroyer
אנטון: את קקה.
ס' עמדה לעשות לי צמה: בואי קודם נבדוק אם יש לי חשמל סטטי
~ס' נוגעת בי תוך כדי שהיא נותנת לי מכת חשמל של אלפיים וולט בלי
להגזים בכלל שלא הייתה מביישת גם את פיקצ'ו~
ואז היא עשתה לי צמה מגניבה:
ראיתי את כל העונות של שרלוק בשבוע שעבר וממש נהניתי. הבעיה כשאוהבים סדרה זה שצריך לחכות הרבה זמן לפני שהפרקים הבאים יוצאים.
ובמקרה הזה באופן קיצוני כי הם מוציאים 3 פרקים פעם בעשור.
עבדתי בערב חג, סידרתי לתומי מדפים (לא קונדומים לשם שינוי) מישהי
ניגשה אליי ואמרה שהיא צריכה עזרה במחלקת תינוקות.
אמרתי שאני אקרא למישהו
מהמחלקה, היא אמרה לי "אז תקראי כי קראו קודם, לא באו ואני מתחילה לאבד
סבלנות"
ואז היא הלכה איתי וחיכתה לידי כדי לראות שאני אכן כורזת.
זה לא הדבר הכי נוראי שאי פעם נאמר לי או למישהו מהקולגות שלי, היא גם
לא חוללה מהומה ולא צרחה,
אבל הנימה שבה היא אמרה את זה כאילו נולדתי לשרת אותה
ואת התחת שלה גרמה לי לרחמים עצמיים.
אני לומדת תואר קשה של 4 שנים, שדורש לא מעט בתנאי קבלה (אלא אם כן
שייכים למגזר מסוים) ולא מעט השקעה במהלכו,
כשעוד יש לנו 2 סמסטרים קשים לעבור,
סבבים קליניים, סטאז' של חצי שנה ובחינת רישוי.
ההורים שלי מבזבזים סכום כסף לא
קטן כדי לממן את כל זה. אני בלחץ כמעט תמידי כי כל הזמן יש מבחנים או שיעורי בית,
חטפתי אקנה בגיל 20+ מרוב הלחץ הזה וכל זה בשביל שאחר כך בהמות כמוה יתייחסו אליי
כמו למשרתת.
זה גם לא שאנימ רגישה שרוקחות זה הייעוד שלי בחיים ואני מוכנה לחצות
הרים וגבעות רק בשביל שיתנו לי את הזכות לעסוק בזה.
זה מעניין ונחמד, לומדים דברים
שימושיים וכנראה יספק לי פרנסה סבירה, אבל זה לא שווה את ההשפלה ואת העצבים
שחוטפים על חראות כאלה.
אז חוויתי מעין משבר זהות של מה אני עושה עם עצמי ומה אני
רוצה לעשות עם העתיד שלי ועלו הרבה סימני שאלה.
וזה לא שהמשכורת הזאת (או בכלל
משכורת כלשהי) תספיק לי לקניית דירה כאן, התחלתי להבין את התסכול של אנטון וחוסר
הרצון שלו
להיות משועבד למשהו בשביל 4 קירות. זה קצת מצחיק וקצת עצוב שהגעתי
לתובנה שאני לא רוצה לחיות את שארית חיי בישראל בגיל 10 בערך
ועם השנים העמדה הזאת
רק מתחזקת.
ביום ראשון היה מבחן ראשון לסמסטר, ועם כל האהבה שלי למחלות נפש,
עשרות התרופות שהיה צריך לזכור לא ישבו לי במוח כמו שצריך ואין לי מושג למה לצפות.
בנימה קצת יותר אופטימית ומצחיקה, תראו את זה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.yuls.