החוויה ליד הכותל לא הייתה רוחנית במיוחד. אפילו שאני לא אדם מאמין, בפעם הראשונה

 שהייתי בירושלים היה משהו מיוחד בלראות חתיכה כל כך חשובה מההיסטוריה,

אבל הפעם כל הצפיפות וההתנהגות המגעילה של אנשים שדוחפים בלי בושה רק הרסו את זה.

מה גם שתקופת יום כיפור מאופיינת בצביעות מצדם של כמה אנשים.

אני לא צמה, אבל אין לי שום בעיה עם אנשים שצמים ומאמינים,

 הבעיה היא כשאנשים שמתנהגים כמו חראות כל השנה הופכים לצדיקים בזמן הזה ויורדים על כל אחד שלא חושב כמוהם.

אחרי יום כיפור הם כמובן חוזרים להתנהגות הקודמת שלהם.

בנוסף, אני לא חושבת שביום אחד בשנה אפשר לכפר על כל הדברים הרעים שעשית במהלך השנה,

חרטה והתנצלות צריכים לבוא ישר ומכל הלב, לא דרך תיוג בפייסבוק על תמונה שכתוב עליה "סליחה".

מצטערת [הו, שנינות], אבל אני חושבת שזה דבילי.

טוב, עד כאן פינת יוליה והחברה.

תמונות מהסיור

התמונה האלוהית שלי, עם הילה והכל...

דרדרו אותנו לתירוש, מה שגרם לליאור להיכנס לטירוף.

בכותל: אני, נסטיה והשיער שלה שנכנס לי לעין

בא לי להקיא כבר מהפסיכומטרי ומהשיחות עליו עם ההורים שלי.

בחיי, לפעמים הם מתנהגים כאילו שאם אני לא אעשה את הבחינה מספיק טוב

 להם יהיה רע והם אלה שיצטרכו להיבחן שוב, ולא אני.

יש הורים שלא מתערבים בכלל בלימודים הילדים שלהם, ויש את ההורים שלי שלפעמים מדברים כאילו הם לומדים ביחד איתי

[בקיעים מדי במערכת השעות, לוחות המבחנים ושיעורי הבית שלי].

מעניין אם זה יהיה ככה גם כשאני אלמד באוניברסיטה בשנות ה20 לחיי

[התחושה שלי: כן.]