בערך ביום רביעי שעבר הצטננתי. האף שלי נזל ונסתם לסירוגין, כשבין לבין הרגשתי חלקים מהמוח שלי מתפוצצים
וההרגשה הכללית הייתה, אם לומר בצורה יפה, צואה.
אך אבוי, לא יכולתי להרשות לעצמי להישאר בבית, לנוח ולהתבטל עד שהמחלה תיבהל מהעצלנות שלי ותברח.
לא ולא.
הייתי צריכה ללכת לבי"ס ובשעות הפנאי שלי ללמוד למתמטיקה (+ שיעור פרטי).
מתמטיקה, כידוע, אינה מקצוע חביב וכשצריכים ללמוד אותו באינטנסיביות,
כשאת הראש ממלאת נזלת (מלבד המחשבות המלוכלכות שנמצאות שם תמיד).
בים רביעי אחרי השיעור הפרטי נפגשתי עם החבר השמן שלי, שניחם אותי והאכיל אותי בתרופות
(אמא שלו רופאה, יש לו גישה חופשית לכדורים. יאמי).
ביום חמישי קבענו שלא נפגש בגלל המבחן שהיה לי במתמטיקה ביום שישי,
הייתי צריכה ללמוד וידעתי שבמצב שהייתי בו יקח לי הרבה מאוד זמן לעשות זאת, ככה שיציאה לא באה בחשבון.
כמובן שעדיין הרגשתי קקי, הלימודים הוסיפו לתחושת הבאסה הכללית ואפילו הנזלת שלי הייתה עצובה שאנטושה נמצא באשדוד
ואני לא יכולה לראות אותו.
פתאום צלצול בדלת.
הוא בא לבקר אותי בהפתעה והביא לי שוקולדים! *__*
ישבנו אצלי בערך חצי שעה שבמהלכה הוא השקה אותי בתה רותח מכפית:
"בשביל סבתא" "בשביל סבא" "בשביל אנטושה" "בשביל נבחרת אוקראינה בכדורגל שלא עברה למונדיאל" וכו'.
אחרי שהוא הלך ניסיתי לחזור למתמטיקה, אבל התחשק לי יותר לדפוק לעצמי את הספר של בני גורן בראש,
מאשר לפתוח אותו ולפתור תרגילים.
המבחן עצמו הלך סביר, אני חושבת שיהיה בסביבות ה70-80, שזה רחוק מלהיות מה שאני שואפת אליו,
אבל זה עדיין עדיף על הציון שקיבלתי פעם שעברה ~מגלגלת עיניים ועוברת נושא~.
כדי לשפר את הרגשתי פשטתי על חנות בגדים ובזבזתי להורים את הכסף,
אבל לפחות סוף סוף יש לי 2 זוגות מכנסיים במידה שלי, ולא כאלה שאני יכולה ללבוש ולהוריד מבלי לפתוח שום כפתור או ריצ'רץ'
או כאלה שהתחת שלי נראה בהם שטוח ומגיע עד הברך+-.
ביום שבת ההורים שלי הוציאו את השמיכות והכריות לאוורור.
אבא שלי נשכב בתנוחת עובר לנוח קצת, רק שהמיטה הייתה ריקה והיה עליה רק סדין, הוא היה נראה אומלל.
~אמא נכנסת לחדר ומסתכלת עליו~
אבא: אני מסכן.
אמא: אתה דפוק.
ההורים שלי גם עשו סדר בארון שלהם והוציאו את כל הבגדים מתקופת העלייה לארץ [אגב, היא הייתה לפני 12 שנים + כמה ימים],
שכבר מזמן לא עולים עליהם.
~אני מוצאת אצל אמא לשי צעיף שלאורך כל הקצוות שלו יש כדורי פרווה חומים~
אני: אמא, למה אוגרים מתים מחוברים לך לצעיף?
אחרי זה עשינו שיחת נקבות אני, אמא סבתא. דיברנו על זה שעוד פחות מחודש אני חוגגת 18 שנות קיום.
סבתא (לאמא): מה את מביאה לה?
אמא: כסף.
סבתא: לא! זה 18, את צריכה לקנות לה מתנה כדי שיישאר זיכרון.
אמא: ומה את קנית לי ל18?
סבתא: המ...בואי נראה.. את היית בת 18 ב1990...אה נו באותה תקופה ברית המועצות התחילה להתפרק,
המצב היה נורא, מה כבר יכולתי לקנות לך?!
מצבי כיום:
האף שלי עדיין עולה על גדותיו פה ושם, אבל הרבה יותר טוב משהיה.
אני תפוסה בטירופובוס בגלל שיעור ספורט שהיה אתמול.
הגעתי למשקל שבפעם האחרונה שהייתי בו הייתה בתחילת כיתה ח' אם זכרוני אינו מטעה אותי.
בקרוב אני חוקית.
LOL
לילה טוב.