אני זוכרת כשעל הצג הזה הופיע המספר "14" עם בלון אדום.

הרבה דברים קרו מאז.

בנתיים אני עם חגיגות יום הולדת דחויות מעט, גם כי יש לי מבחן ביום ראשון על הבוקר וגם כי אנטון נשלח שוב ליפן ויחזור במקרה הטוב בעוד שבוע.

נתחיל לציין את זקנתי החל מיום ראשון בערב עם הבנות באוניברסיטה

אני כל הזמן רוצה לעדכן ומתעצלת. אז מתישהו בקרוב.

טוב, הלימודים נחמדים לי. בכימיה כללית הגענו לדברים, שלדעתי הם בכלל חלק מקורסים בפיזיקה (ויש מספיק קורסים בפיזיקה שמנופפים לי באצבע משולשת מהאופק של סמסטר ב', בעתיד הממש קרוב שלי).

קיבלתי 100 בעבודת הגשה במחשבים. זה אמנם לא היה משהו קשה (וורד), אבל זה הציון הראשון שלי שנכלל בתואר וזה נחמד.

אבא שלי כל הזמן צוחק עליי שאני לא יודעת מתמטיקה (80 ב5 יחידות זה לא מספיק. הסטנדרטים האסיאתים של ארה"ב הם ההסטנדרטים הרוסים של ישראל כנראה).

אז סימסתי לו כשקיבלתי את הציון:

אני: אני אולי לא יודעת מתמטיקה, אבל קיבלתי 100 במחשבים!

הוא: יופי, תעברי לתואר במתמטיקה. או לתואר כפול.

אני: לא.

ביום חמישי אני חוגגת ‏‏21 שנות קיום נהדרות ואני בהכחשה מוחלטת לגבי זה.

אני מזמינה אנשים ועומדת לסגור מקום, אבל לגבי מהות ההתאספות והעובדה שאני בשנות ה20 לחיי בלתי נתפסת בעיניי.

היה הרבה יותר קל להתכחש כשהייתי בצבא, מבחינתי כל עוד הייתי על מדים הייתי בת 18.

סבתא שלחה לי בגדים מאוקראינה ליום ההולדת והפעם קלעה מעולה לטעם (אחרי התאונות המצערות של סוודר האריות ושמלת-השק).

באמת אהבתי כל מה שהיא שלחה לי(!!)

קניתי לעצמי עוד 2 חולצות. כרגע אין לי תמונות של שום דבר, אבל לא על המחשב. אעלה מתישהו בהמשך.

צבעתי לאדום. לזה דווקא יש תמונות, אבל האיכות והתאורה לא משהו. זה יצא קצת בוהק מדי לטעמי, אבל אני מכירה את השיער שלי טוב, עוד כמה שטיפות זה יתמתן.

אפרסם תמונות מחגיגות יום ההולדת בסוף השבוע הקרוב, אני מקווה שהאיכות תהיה יותר מחמיאה.

היום אנחנו בחופשת חנוכה (של יום אחד. נהדר), ככה שאין לימודים. אבל יש מחר על הבוקר, מה שמאלץ אותי לחזור לב"ש היום בערב.

אני לא אוהבת את הקטע של לנסוע בערב (לא כשאני נוסעת ולא כשאנטון היה חוזר לחיפה במוצ"ש), אני מרגישה שאני צריכה להיות עם היד על הדופק ועם העין על השעון,

זה גורם לי לאי נוחות ממש מוזרה. מצד שני, אני מתחילה מחר ב8, וכדי לנסוע מחר אני צריכה לקום סופר מוקדם, ולמי יש כוח לזה. הו הדילמה.

שבוע פנטסטי. תהנו פדלאות, בזמן שאני מזדקנת.

 שמתי לב שבכלל לא כתבתי כאן מאז תחילת 2010.

אז הנה, הפוסט הראשון לעשור. מחאו כפיים! הריעו! תשמחו בשמחה מזויפת!

התחלתי שיעורי נהיגה

היה לי שיעור אחד בינתיים ובאמת הגיע הזמן! כל האנשים שקטנים ממני כמעט בשנה כבר עברו כל מיני טסטים

ואני, זקנה בלה, רק התחלתי ללמוד.

על השיעור הראשון כבר נהגתי ודהרתי על 40 קמ"ש (פורמולה 1? פורמולה 2? הכל פתוח בפניי),

למרות שאי אפשר לקרוא לזה באמת נהיגה, אלא יותר החזקתי-את-ההגה-בזמן-שהמורה-עשה-את-כל-השאר. כן, זה יותר מתאים.

אבל יש לי עוד זמן ללמוד לנסוע ולהצדיק את כל הסטריאוטיפים על נשים + רכב, חכו חכו.

קיבלתי מנילה

המסמך הוירטואלי הכה מצופה סוף סוף הגיע.

התפקידים בסך הכל בסדר, החלטתי שמה שהכי קורץ לי זה מאבחנת מדעי התנהגות.

נקווה לטוב.

חגגנו לאילנה יום הולדת 18

אני ואנטון לא ידענו מה לקנות לשמנה הזאת, שכן יש לה כבר הכל והיא לא יודעת מה עוד היא רוצה.

אז סחבתי אותו במשך תקופה ארוכה ברחבי הקניונים וחנויות נשיות אחרות וראיתי אותו מת מבפנים לאט לאט בכל פעם.

בסוף קנינו לה 2 צעיפים וזוג עגילים, אבל כמובן שהינו בחנות כשהיה שם עומס מטורף ונתקענו בתור לקופה בערך 20 דקות,

בזמן הזה נדחפנו בין עשרות נקבות ואם לא הייתי יודעת שאנטון לא מאמין בבכי, הייתי אומרת שראיתי דמעה על לחיו.

חגגנו לה במסעדה עם הרבה אוכל ואנשים נחמדים.

אני ואנטון ציינו 11 חודשים לקשר הנפלא שלנו

כל חודש אנחנו נדהמים עד כמה הזמן טס.

עכשיו זה עוד יותר מודגש כי לפני שנה כבר הכרנו (וירטואלית אמנם, אבל הכרנו) וגם כי עוד חודש אנחנו פאקינג שנה!

אני! בשנה של זוגיות! או מיי גאד!

אני זוכרת איך לפני שכל זה התחיל עברו לי מחשבות על עד כמה זה קשה למצוא בן אדם שתאהב ויאהב אותך בחזרה,

ועד כמה קשר רציני זה בטח דבר קשה אבל שווה את ההשקעה,

ועכשיו אני במצב הזה. ביזארי.

לא חגגנו בשום צורה מיוחדת, בילינו אצלו בבית, אכלנו ואני כמובן הייתי חייבת לעשות משהו מפדח:

אנטון טיגן לנו צ'יפס, העביר אותו לצלחת ושם באותו מחבת המבורגרים.

אני הייתי מאוד רעבה והתחלתי לפלח צ'יפס מהצלחת כשהוא לא שם לב וכשהוא גילה הוא כעס עליי בצחוק.

הלכנו למסדרון בין החדרים כי הוא חיפש משהו ולי היה משעמם, רגע לפני שהוא הסתובב אליי עם הגב

הוא אמר לי "שלא תעזי לגעת בצ'יפס", אני כמובן קיבלתי רעיון ורצתי למטבח כמו אחוזת דיבוק, כשהוא רודף אחריי.

ממש רגע לפני שהגעתי אנטון צעק לי "אהעעהה", אני נלחצתי והחלטתי לעצור.

הנעליים שלי לעומת זאת החליטו להמשיך בדרכם, בנפרד משאר הגוף, ולגרום לי להחליק,

עכשיו בגלל שיש לאנטון במטבח רווח בין הרצפה לארונות המטבח, הרגליים שלי הגיעו עד אליו ונתקעו שם ואני...

אני נפלתי על התחת.

אחרי ששנינו סיימנו להיקרע הוא אמר לי שאני בנאדם מיוחד.

עד הפעם הבאה

(שת