עשיתי הליקס.

אבא: אם היה לך מוח היית מחוררת גם אותו?

אני: יאפ.

רקע: נגמר נייר טואלט בשירותים, הלכתי להביא ממרפסת השירות שלנו.

עוברת דרך הסלון עם 3 גלילים ענקיים וההורים בוהים בתדהמה: כמה קקי יש לך?

בוגרים.

שיעור טוקסיקולוגיה, לומדים על עקיצות של כל מיני חיות מגעילות.

המרצה: העקרב הצהוב מאוד קטן ונפוץ, לכן כדאי לבדוק ולדעת מה נמצא
אתכם במיטה.

אני: את זה כדאי לעשות בלי קשר...

מישהו מהלימודים התחתן ובאנו לחגוג איתו. אני רגילה שבדרך כלל בחתונות
יש מוזיקה באנגלית ומדי פעם שיער מזרחיא ו סתם שיר בעברית, אז פה היה בדיוק ההפך.
זה היה קצת מחוץ ל-comfort zone שלי אבל כולם היו ממש
זורמים והיה כיף.

מישהו מהמוזמנים (שגם לומד איתנו) כל הזמן צילם סרטונים ואף פעם לא
ידענו אם זו תמונה או סרטון. לכן בכל הסרטונים ללא יוצא מן הכלל יש מישהו שעומד
קפוא בורה מפגרת כי הוא חושב שמצלמים תמונה.

באמצע הארוע הנעל שלי עשתה לי שלפוחית, אף פלסטר לא נצפה בסביבה, לכן
כמו ישראלית אמיתית הורדתי נעליים, רקדתי יחפה ובסוף הערב הייתי צריכה להוריד
שכבות של לכלוך מכפות הרגליים עם ציוד מיוחד.

אחד השיעורים נגמר מוקדם מן הצפוי אז החלטנו לנצל את הזמן ולעבוד על
הדו"ח הקבוצתי שלנו. הרבה אנשים ניגשו מופתעים ותהו מה זה הדבר הסודי והחשוב
שאנחנו עושים.

המרצה מדבר על טיפול, שאנחנו יודעים שאיננו יעיל.

אני מתעטשת.

ס': מה, את אלרגית לבולשיט?

אם זה היה כך לא הייתי מפסיקה להתעטש ולגסוס בקורס הסוציולוגיה שלנו. בכל נושא שהיה עד כה המרצה אמר בדיוק את ההפך מכל מה שאני חושבת על הכל.

זה מדהים. הוא מתבסס על ממצאים של מחקרים שהשערת המחקר שלהם היא "עליה פוגעת בבריאות או עליה מועילה לבריאות"

וואו כמה ספציפי ומדויק! והכרחי ללמד אותנו את זה בשנה הכי עמוסה בתואר! גאדמיט

בחייכם, אל תסגרו את ישראבלוג. התרגלתי.

היי.

מסתבר שכשכותבים בלוג כל כך הרבה זמן קשה להפסיק לחלוטין, אז כנראה שפחות או יותר חזרתי.

כמובן שעכשיו אני בוגרת בצפר מגניבה עם תעודת בגרות שממש ממש בקרוב מתגייסת לצה"ל, ככה שהעדכונים לא יהיו תכופים.

ביום שישי אני ואילנצ'קה חגגנו מסיבת גיוס בBlack שנפתח באשדוד כמה ימים לפני כן.

אין כמו בשר כדי לחגוג כניסה למסגרת חדשה.

לא, רגע, קבלו תיקון: אין כמו בשר. נקודה.

אילנה וולרה השמנים הזמינו המבורגר של 450 גרם.

ברור שולרה אכל את ה50 גרם ואילנה את ה400, אין פה שאלה בכלל. היא שמנה.

 שמתי לב שבכלל לא כתבתי כאן מאז תחילת 2010.

אז הנה, הפוסט הראשון לעשור. מחאו כפיים! הריעו! תשמחו בשמחה מזויפת!

התחלתי שיעורי נהיגה

היה לי שיעור אחד בינתיים ובאמת הגיע הזמן! כל האנשים שקטנים ממני כמעט בשנה כבר עברו כל מיני טסטים

ואני, זקנה בלה, רק התחלתי ללמוד.

על השיעור הראשון כבר נהגתי ודהרתי על 40 קמ"ש (פורמולה 1? פורמולה 2? הכל פתוח בפניי),

למרות שאי אפשר לקרוא לזה באמת נהיגה, אלא יותר החזקתי-את-ההגה-בזמן-שהמורה-עשה-את-כל-השאר. כן, זה יותר מתאים.

אבל יש לי עוד זמן ללמוד לנסוע ולהצדיק את כל הסטריאוטיפים על נשים + רכב, חכו חכו.

קיבלתי מנילה

המסמך הוירטואלי הכה מצופה סוף סוף הגיע.

התפקידים בסך הכל בסדר, החלטתי שמה שהכי קורץ לי זה מאבחנת מדעי התנהגות.

נקווה לטוב.

חגגנו לאילנה יום הולדת 18

אני ואנטון לא ידענו מה לקנות לשמנה הזאת, שכן יש לה כבר הכל והיא לא יודעת מה עוד היא רוצה.

אז סחבתי אותו במשך תקופה ארוכה ברחבי הקניונים וחנויות נשיות אחרות וראיתי אותו מת מבפנים לאט לאט בכל פעם.

בסוף קנינו לה 2 צעיפים וזוג עגילים, אבל כמובן שהינו בחנות כשהיה שם עומס מטורף ונתקענו בתור לקופה בערך 20 דקות,

בזמן הזה נדחפנו בין עשרות נקבות ואם לא הייתי יודעת שאנטון לא מאמין בבכי, הייתי אומרת שראיתי דמעה על לחיו.

חגגנו לה במסעדה עם הרבה אוכל ואנשים נחמדים.

אני ואנטון ציינו 11 חודשים לקשר הנפלא שלנו

כל חודש אנחנו נדהמים עד כמה הזמן טס.

עכשיו זה עוד יותר מודגש כי לפני שנה כבר הכרנו (וירטואלית אמנם, אבל הכרנו) וגם כי עוד חודש אנחנו פאקינג שנה!

אני! בשנה של זוגיות! או מיי גאד!

אני זוכרת איך לפני שכל זה התחיל עברו לי מחשבות על עד כמה זה קשה למצוא בן אדם שתאהב ויאהב אותך בחזרה,

ועד כמה קשר רציני זה בטח דבר קשה אבל שווה את ההשקעה,

ועכשיו אני במצב הזה. ביזארי.

לא חגגנו בשום צורה מיוחדת, בילינו אצלו בבית, אכלנו ואני כמובן הייתי חייבת לעשות משהו מפדח:

אנטון טיגן לנו צ'יפס, העביר אותו לצלחת ושם באותו מחבת המבורגרים.

אני הייתי מאוד רעבה והתחלתי לפלח צ'יפס מהצלחת כשהוא לא שם לב וכשהוא גילה הוא כעס עליי בצחוק.

הלכנו למסדרון בין החדרים כי הוא חיפש משהו ולי היה משעמם, רגע לפני שהוא הסתובב אליי עם הגב

הוא אמר לי "שלא תעזי לגעת בצ'יפס", אני כמובן קיבלתי רעיון ורצתי למטבח כמו אחוזת דיבוק, כשהוא רודף אחריי.

ממש רגע לפני שהגעתי אנטון צעק לי "אהעעהה", אני נלחצתי והחלטתי לעצור.

הנעליים שלי לעומת זאת החליטו להמשיך בדרכם, בנפרד משאר הגוף, ולגרום לי להחליק,

עכשיו בגלל שיש לאנטון במטבח רווח בין הרצפה לארונות המטבח, הרגליים שלי הגיעו עד אליו ונתקעו שם ואני...

אני נפלתי על התחת.

אחרי ששנינו סיימנו להיקרע הוא אמר לי שאני בנאדם מיוחד.

עד הפעם הבאה

(שת