באחד מימי שישי האחרונים הייתה לנו ריצת אלפיים.

אני לא אוהבת ריצות אלפיים. בסופן אני מרגישה שהאיברים שלי עומדים להתפוצץ ולנזול החוצה

וכפי שאתם מתארים לעצמכם, זאת לא הרגשה נעימה במיוחד.

יום למחרת התעוררתי עם כאבי שרירים בכל מקום בגוף והתלוננתי לאנטון שכואב לי, במיוחד הידיים.

אנטון: את האדם היחיד שאני מכיר, שכואבות לו הידיים אחרי ריצה.

ספיקינג אוף ריצות, אני יודעת רק לזנק טוב ומוצאת את עצמי רצה בראש עם הבנים,

אחרי מטר בערך אני מתעייפת ואז כבר מתחילים לעקוף אותי ואני זוחלת עד לקו הסיום.

באותו יום בערב ישבנו עם השמן במסעדה בטיילת ושנינו עברנו על תפריט הקוקטיילים

וקלטתי את אנטון ממלמל משהו בהתאם לשם של כל קוקטייל,

ואז הבנתי שזה היה ככה:

"זה אני (רוסי לבן),

זה יש לי (אישה מושלמת),

זה יהיה לי אחר כך (אורגזמה),

זה לא יהיה לי בחיים (למבורגיני)"

הייתי חולה בשבוע שעבר וזה היה מבאס ברמות.

האף שלי כנראה החליט למלא מחדש את הכינרת, רק חבל שזה בא על חשבון הבריאות הפיזית והנפשית שלי.

אחרי כמה ימים ההצפ...הנזלת עברה, אבל במשך כמה ימים סבלתי מכאבי ראש וסחרחורות והרופאה שלי הציעה לי לעשות בדיקת דם,

ככה שחיטוט בוריד...here I come.

השבוע האחרון היה ועודנו בית זונות.

ביום ראשון באתי רק למתכונת בתנ"ך [שקיבלתי בה 100 J],

ביום שני היה לי שחרור מ4 שעות, היום היו לי שעתיים חופשיות באמצע היום

ומחר אני מתחילה ב11 במקום ב8 ורבע. לא רע, לא רע בכלל.

קניתי את הספר השלישי של דמדומים וכמובן, שכמו מה שקרה עם שני הספרים הקודמים התמכרתי לקריאה שלו לחלוטין.

אז כן, אם נתעלם משגיאות הכתיב המביכות שהתרחשו בתרגום ["לולי" במקום "לולא" וכדומה],

יש משהו מאוד סוחף באהבה והתלותיות המטורפת של נערה מתבגרת בחבר הערפד המסוקס שלה.

אל תשפטו אותי.

 שמתי לב שבכלל לא כתבתי כאן מאז תחילת 2010.

אז הנה, הפוסט הראשון לעשור. מחאו כפיים! הריעו! תשמחו בשמחה מזויפת!

התחלתי שיעורי נהיגה

היה לי שיעור אחד בינתיים ובאמת הגיע הזמן! כל האנשים שקטנים ממני כמעט בשנה כבר עברו כל מיני טסטים

ואני, זקנה בלה, רק התחלתי ללמוד.

על השיעור הראשון כבר נהגתי ודהרתי על 40 קמ"ש (פורמולה 1? פורמולה 2? הכל פתוח בפניי),

למרות שאי אפשר לקרוא לזה באמת נהיגה, אלא יותר החזקתי-את-ההגה-בזמן-שהמורה-עשה-את-כל-השאר. כן, זה יותר מתאים.

אבל יש לי עוד זמן ללמוד לנסוע ולהצדיק את כל הסטריאוטיפים על נשים + רכב, חכו חכו.

קיבלתי מנילה

המסמך הוירטואלי הכה מצופה סוף סוף הגיע.

התפקידים בסך הכל בסדר, החלטתי שמה שהכי קורץ לי זה מאבחנת מדעי התנהגות.

נקווה לטוב.

חגגנו לאילנה יום הולדת 18

אני ואנטון לא ידענו מה לקנות לשמנה הזאת, שכן יש לה כבר הכל והיא לא יודעת מה עוד היא רוצה.

אז סחבתי אותו במשך תקופה ארוכה ברחבי הקניונים וחנויות נשיות אחרות וראיתי אותו מת מבפנים לאט לאט בכל פעם.

בסוף קנינו לה 2 צעיפים וזוג עגילים, אבל כמובן שהינו בחנות כשהיה שם עומס מטורף ונתקענו בתור לקופה בערך 20 דקות,

בזמן הזה נדחפנו בין עשרות נקבות ואם לא הייתי יודעת שאנטון לא מאמין בבכי, הייתי אומרת שראיתי דמעה על לחיו.

חגגנו לה במסעדה עם הרבה אוכל ואנשים נחמדים.

אני ואנטון ציינו 11 חודשים לקשר הנפלא שלנו

כל חודש אנחנו נדהמים עד כמה הזמן טס.

עכשיו זה עוד יותר מודגש כי לפני שנה כבר הכרנו (וירטואלית אמנם, אבל הכרנו) וגם כי עוד חודש אנחנו פאקינג שנה!

אני! בשנה של זוגיות! או מיי גאד!

אני זוכרת איך לפני שכל זה התחיל עברו לי מחשבות על עד כמה זה קשה למצוא בן אדם שתאהב ויאהב אותך בחזרה,

ועד כמה קשר רציני זה בטח דבר קשה אבל שווה את ההשקעה,

ועכשיו אני במצב הזה. ביזארי.

לא חגגנו בשום צורה מיוחדת, בילינו אצלו בבית, אכלנו ואני כמובן הייתי חייבת לעשות משהו מפדח:

אנטון טיגן לנו צ'יפס, העביר אותו לצלחת ושם באותו מחבת המבורגרים.

אני הייתי מאוד רעבה והתחלתי לפלח צ'יפס מהצלחת כשהוא לא שם לב וכשהוא גילה הוא כעס עליי בצחוק.

הלכנו למסדרון בין החדרים כי הוא חיפש משהו ולי היה משעמם, רגע לפני שהוא הסתובב אליי עם הגב

הוא אמר לי "שלא תעזי לגעת בצ'יפס", אני כמובן קיבלתי רעיון ורצתי למטבח כמו אחוזת דיבוק, כשהוא רודף אחריי.

ממש רגע לפני שהגעתי אנטון צעק לי "אהעעהה", אני נלחצתי והחלטתי לעצור.

הנעליים שלי לעומת זאת החליטו להמשיך בדרכם, בנפרד משאר הגוף, ולגרום לי להחליק,

עכשיו בגלל שיש לאנטון במטבח רווח בין הרצפה לארונות המטבח, הרגליים שלי הגיעו עד אליו ונתקעו שם ואני...

אני נפלתי על התחת.

אחרי ששנינו סיימנו להיקרע הוא אמר לי שאני בנאדם מיוחד.

עד הפעם הבאה

(שת