אני לא זוכרת מה היה הגורם הישיר שעורר את הטראומה שהדחקתי, אבל באחת הנסיעות הארוכות שלי מהבית לבסיס וההפך (כל יום במשך שנה ו9 החודשים האחרונים),
נזכרתי ב"אופנה" המחרידה שלפעמים נחתה על בנות בגילי וצילקה אותי עד יום זה לפחות.
אימו- הייתה תקופה, כשאני הייתי בערך בכיתות ח'-ט' שבה הרבה אנשים רצו להיראות אימו, קשוחים, אפלים ומשובצים עם אייליינר.
אני מודה, גם אני חטאתי קלות והושפעתי מהדבר הזה, אבל אצלי זה די הסתכם בקניית אולסטאר שחור, נעליים דמוי ואנס וכמה חולצות של האפי טרי
פרנדס.
זכיתי (בחירת מילה שקרית ונוראה) לראות אנשים שצובעים את עצמם בשחור בכל מקום שניתן לצבוע בשחור.
קונים אלפי אקססוריז של דברים "אלטרנטיביים" (מסתבר שסרטים מצוירים זה אלטרנטיבי), משובצים, ולרוב, יקרים להחריד.
כעבר שנה+ האופנה חלפה מאזורינו ולא הותירה אחריה אפילו פריט סקא אחד.
פייטים- פייטים זה נחמד. במידה. קטנה מאוד. אבל איפשהו בימי החטיבה העליזים (או הקשוחים, כפי שמתארת הפיסקה הקודמת) הבנות היקרות בסביבתי החליטו שפייטים זה טוב.
אפילו מעולה.
בכל מקום.
על כל בגד וחפץ.
גם על טרנינג.
נשבעת ביקר לי שיצא לי לראות כמה בנות שלכבוד שיעורי החינוך הגופני, קישטו את מכנס הטרנינג שלהן בחגורת פייטים נוצצת ומקסימה.
אני חושבת שזה השלב בו הראיה שלי התחילה להידרדר.
תופעת העגיל האחד- את זה באמת לא יכולתי להבין, והאמת היא שאני לא יודעת אם זו הייתה תופעה אזורית מצומצמת או כזו שפשטה וסחפה אחריה נפשות תמימות גם מחוץ לעיר שלי.
אני מדברת על בנות שהסתובבו עם עגיל שנדליר ענקי. אחד.
כשחזיתי במראה הזה בפעם-פעמיים הראשונות חשבתי "אוקיי בטח לא רואים את העגיל השני בגלל השיער" או "יכול להיות שהיא איבדה אותו בדרך",
אבל ככל שעברו הימים הבנתי שזה, מסתבר, מאוד IN.
כן, בנות הסתובבו עם עגיל ענקי אחד. אחד! האמת שזה דבר שחלף די מהר, אך ביני לבין עצמי אני עדיין תוהה אם זה גרם להן לנזק מתמשך בצוואר, עקמת או בעיות שיווי משקל.
מכנסיים בגזרה גבוהה (או: אני אתקע את החולצה במכנסיים, גם אם מדובר בטייץ)- לקראת סיום התיכון, האופנה של המכנסיים בגזרה הגבוהה נכנסה חזק.
אני מודה, יחסית לאחרות שציינתי הטרנד הזה לא נורא כל כך, ובשימוש נכון שלא מזיק לסובבים (בצורה של פגיעה פיזית, עיוורון וכיוצא בזה) אפילו די יפה.
אבל זה משהו שצריך להיזהר איתו. לא כל אחת יכולה להרשות לעצמה ללבוש מכנסיים שמתחילים ברצפה, ממשיכים לתחת, עוטפים את הבטן ונגמרים איפשהו בין הפופיק לציצי,
להיראות טוב ולהמשיך לנשום ללא כל הפרעה. צריך מבנה גוף מסוים כדי ללבוש את זה (אין פה עידוד להפרעות אכילה, אלא דווקא להכנסה והוצאה בריאה של אוויר).
כמו שלא כל אחת יכולה להיראות נהדר בחצאית בגזרה מסוימת, סקיני או כל בגד אחר. ובכל זאת יקירה, אם כבר לבשת מכנס בגזרה גבוהה,
זה לא אומר שאת חייבת לדחוף לתוכו את החולצה הסופר צמודה/קצרה/ לא קשורה שלך (במיוחד כשמדובר בחולצת בית ספר!).
ואם את לובשת מכנס בגזרה רגילה או נמוכה, אז בטח ובטח שהכנסת החולצה לתוכו היא לא בגדר חובה. זה לא בהכרח נראה אלגנטי או אפילו טוב.
במיוחד, תיכוניסטית יקרה, כשאת מנסה לדחוף בכוח את חולצת בית הספר שלך מכיתה ז' לתוך פאקינג מכנס טייץ!
יכול להיות שהדברים השתנו, כי הרי עתיקה שכמותי, סיימתי תיכון לפני שנתיים. אבל רציתי לחלוק אתכם את החוויות המזוויעות שלי,
כי, היי, למה שרק אני אסבול מלראות את זה בעיני רוחי?
עריכה:
מגניב. מזכיר לי את הימים שהייתי ברשימת הבלוגים המומלצים כש"הומור רדוד, שליטה בעולם וכריסטיאנו רונאלדו" היה בשיאו.
אה במוצ"ש באוטובוס ראיתי מישהו שדחפה את החולצה לתוך טייץ בגזרה גבוהה,
כאילו שלא הספיקה העובדה שהציפורניים שלה [גם בידיים וגם ברגליים] היו בצבעי ניאון מגוונים, המשתנים מציפורן לציפורן