אישה

כותבת  מילה ועוד מילה

מנסה למצוא דרך לא לחלל את הרגש

לכתוב משהו מופשט

ללא גבולות מגודרים

ללא שביל עפר בו צועד אדם

לתאר את הפחד

את החלומות שעלינו להגשים

למען אלו שכבר לא יזכו להגשימם

לוקחת קשה, כמו תמיד

כי "כזאת אנוכי"...

להיזכר באלו שתמיד איתי גם כשאינם

לאהוב את אלו שנפשם עדינה כל כך

שנושמים את האוויר ולא מסוגלים

לסבול כך

לבכות בכי מזכך ולא חותך

לקוות שיש סיבה להכל

ושדבר לא קורה סתם כך

לקוות ששומעים אותי

גם חסרי האזניים

שהם יודעים כמה קשה

שהם מתפללים שיהיה קל

ובכל זאת זה מרגיש סתמי. או אולי סתם מיותר.