אישה

רציתי לכתוב לך, אבל זו נראתה לי חוצפה. הייתי בטוחה שתעיפי לי סטירה מצלצלת ובמקום זה שתקת. הרבה יותר גרוע מסטירה... סליחה אינה במקום מפני שאת רואה בי בוגדת ובגידה היא מעשה לא יסולח. אבל ההחלטה שלי, שכל כך פגעה בך מרגישה כמעט בלתי נמנעת ואולי לכך התכוונת כשאמרת שזה היה לך ברור... גם אני וגם את מוכתמות במשהו שאינו תמים או טהור לחלוטין ואינני מאשימה יותר, למרות שהאשמתי. אולי נדמה לצופה מהצד שיש לאשמה הזו חלק בבחירה שעשיתי, איך אין כל קשר בינה לבין המקום בו אני נמצאת היום. אליה וקוץ בה- אני הקוץ? ואולי אני זורה מלח על הפצעים, אבל זהו הבית שלי, הפרטי- בו אני צריכה להיות מסוגלת לכתוב הכל, בדיוק כשם שאת כותבת הכל בביתך את... המועקה המזדחלת בי מהרגע שברחת, מעורבבת בבחילה קלה הופכת למעט יותר נסבלת כשאני חושבת לרגע בצלילות ומבינה שכן- אולי בגדתי... אבל לא בך. כי הוא לא שלך, בדיוק כשם שאינו שלי. הוא אינו של שתינו- רק של עצמו... וכך צריך להיות. לפעמים, כשמכוונים למקום מסוים, פוגעים במקום אחר לגמרי, בלי כל כוונה רעה. לפעמים אנחנו מרגישים דברים שאיננו רוצים להרגיש. אבל הרע הוא חלק מהטוב- וקיומו הוא הכרח, שכן בלעדיו- כל טוב שהוא יהיה בסך הכל עוד רגע רגיל. עוד יהיה טוב- אני מבטיחה...

בכל זאת כתבתי לך.