הרבה זמן רציתי לכתוב פוסט ואפילו התחלתי כמה פעמים עד שזה נעצר. אני מאמינה בכתיבה ויודעת טוב מאוד שצריך לתת לה זמן שהמילים ישתחררו וישבו בסדר מופתי אחת ליד השניה.
פעם זה בנוטס או על דף נייר, היום זה בפאקינג ישראבלוג. איזה קולולו משוגע.
אז קודם כל תודה.
רציתי מאוד לסכם את החצי שנה שעברה עלי כי אם יש משהו שהבנתי בזמן שישרא לא היה זה את הכוח שלו בתור ארכיון אדיר... האמת היא, שכל פעם זה יצא עלוב ומסובך ואולי יום אחד יהיה לי כוח לסדר את כל הבלאגן הזה.
החצי שנה האחרונה מונעת אצלי בלב מפחד. הרבה בגלל הקורונה וכל הצרות שהיא מביאה ויותר בגללו.
*אני מתלבטת איך לקרוא לו כאן ומרגישה קצת מוזר שזה יכתב בלי הקדמה עליו*
זה לא הביקור הראשון שלו פה, הוא היה אי שם בשנת 2014 (ארכיון מטורף כבר אמרתי?) בתפקיד אורח פה. באותה תקופה התאהבתי בכל דבר שזז, הכל היה נראה לי מאוד תהומי ורצתי לכתוב עליו כאן למרות שממש לא הגיע לו. הוא היה דוש מארץ הדושים ושיחק בי.
לפני חצי שנה הוא חזר לי לחיים. מקריות או גורל סיימ שיט.
יצאנו לדייט והוא אשכרה הצליח לעניין אותי. אני רציתי לשחק אחרי התקופה המשעממת שהייתה לי. אני רציתי סטוץ ולא כיוונתי בכלל.
די מהר הוא הצליח להכניס אותי עמוק לתוך קשר. הפכתי להיות זוגית, דואגת. פיניתי לו מקום בחיים שלי והלכתי לישון כל לילה עם חיוך ענקי.
אני שואלת את עצמי מאתיים פעם ביום אם אני מאוהבת. כל הסימנים מראים לי בבירור שכן. אני לא מצליחה להוציא את זה מהפה כי אני פשוט לא מרגישה בטוחה. יש אצלי תחושה מוזרה שבכל רגע הוא יכול ללכת. משהו בוייבים של הבן אדם לא נותן לי לנשום רציף.
כשאני איתו, אני שלמה. אני נושמת. טוב לי איתו, בעיניים שלו הכל טוב.
אנחנו מדברים על דירה, על עתיד, זה מוזר לי אבל בפעם הראשונה בכלל לא מלחיץ.
הפחד העיקרי שלי הוא היום שאחרי. הוא כלכך בשגרה שלי שאני מרגישה שאם הוא יצא ממנה אני אשבר דווקא שהתחלתי לבנות את עצמי.
אבל בא לי להתרכז בטוב ויהיה טוב.
ל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jul .