אמ..

פרק.. מצטערת על העיכוב, כבר הסברתי את הסיבות..

ומעבר להכל, זה כלכך מבאס להשקיע בכתיבה, להוציא את הרגשות,

ובסוף לא לראות תגובות :X

שנה טובה שתהיה ושבתשלום (:

בחנתי את עצמי במראה,

לבשתי ג'ינס בהיר, קפוצ'ון ענקי בצבע צהוב בננה ואולסטאר בצבע תואם לזה של הקפוצ'ון

עשיתי קוקו גבוה והרמתי את הפוני לבננה,

שמתי סומק וגלוס שיורידו את הצבע החיוור מהפנים שלי

לקחתי תיק קטן עם פלאפון, כסף, מפתח לחדר ומסטיקים, ויצאתי.

-

"תזכיר לי למה אני צריכה להיות ערה בשעה-" יובל הביטה בשעון שלה, מפהקת "-9 וחצי בבוקר, במקום לישון?"

"כי אנחנו צריכים לדבר" הוא אמר וקם ממיטתה של יובל שעליה ישב

"קדימה, דבר" היא אמרה, כריס דיבר אבל היא לא הקשיבה לו, מחשבותיה נדדו על מה שקרה אמש עם טום

"היי, יובל!" הוא ניער את ידו מול פניה, מעיר אותה ממחשבותיה

"הא? מה?" היא אמרה בבילבול

"את מקשיבה לי בכלל?!" הוא שאל, טיפה מתעצבן

"כריס, עזוב אותי בחייאת אמא שלך!" היא התבכיינה ושיפשפה את פניה

"אמא שלי? כן, זאת אחותך" הוא אמר והתיישב על המיטה, "והיא עכשיו בהריון, והיא הולכת להיות חולת סרטן בקרוב!"

הדלת שנפתחה בפתאומיות קטעה אותם,

"יובי" אמר טום ונכנס לחדר, משתתק כשראה את כריס בחדר ואת מבטה המזהיר של יובל

"דוד טום" אמר כריס בתדהמה, כעת מבטה המהזהיר של יובל עבר אליו

-

"היי" חייכה אליי הבחורה מאתמול, המזכירה במערכת העיתון, כשנכנסתי ונעמדתי ליד הדלפק שלה

"היי" החזרתי חיוך קטן, "באתי ל.. שיחה עם המנהלת"

"קטיה," היא אמרה, מציגה את שמה של המנהלת

הנהנתי פעם אחת בראשי

"בואי" היא קמה מהכיסא וליוותה אותי לתוך חדר שדומה היה למסדרון הומה אנשים, שהיו שקועים בכתיבת המאמרים שלהם, והרימו את עיניהם אליי מאחלים 'בוקר טוב' מחוייך

בקצה ה'מסדרון' הגענו לשני חדרים צמודים

"זה יהיה החדר שלך," היא הצביעה על החדר הריק, "וזה החדר של קטיה, בואי"

-

"מה אמרת עכשיו?" שאל טום וצימצם את עיניו

"מה אתה אמרת?" התחכם כריס

"דוד טום?" חזר טום על דבריו של כריס

"יובי?" חזר כריס על דבריו של טום

"מה אתה עושה פה בכלל?" שאל טום

"מה אתה עושה פה?" שאל כריס

"יובל דברי איתי אחרכך" אמר כריס ויצא משם אחרי כמה שניות של שקט ומבטים מאיימים בינו לבין טום

-

נכנסנו לתוך החדר הקטן, היה בו תנור חימום קטן, שולחן גדול עם מחשב ודפים מבולגנים עליו

על הקיר נתלו המון תעודות הוקרה ותארים שונים, וגם תמונות של אנשים שונים

"הו, את בטח מור" מבעד למחשב חייכה אליי אישה שנראתה בשנות ה-40 וקצת לחייה, עם שיער קצר ופנים שמנמנות וסמוקות

"כן" חייכתי, היא התרוממה ולחצה את ידי, מזמינה אותי לשבת

-

דני פתח את עיניו בעייפות, שם לב שירדן לא לידו

הוא שיפשף את עיניו וקם מהמיטה, צועד לכיוון המרפסת הפתוחה

"דונה" הוא אמר בדאגה שראה אותה, "מה קרה?"

היא הייתה חיוורת ומסוחררת

"שומדבר" ענתה בקול חלש, "סתם לא מרגישה טוב"

"מה קרה?" הוא שאל ושם יד על מצחה, בודק אם יש לה חום. אך לא היה.

"מה יש?" הוא הרים אותה ממקומה, התיישב על הכיסא והושיב אותה עליו

"לא טוב לי," העיניים שלה התמלאו דמעות, "אין לי כוח. כואבות לי הרגליים, ויש לי צרבות, ואני כל הזמן עייפה, ואני שמנה."

הוא נישק אותה על עיניה, "דונה די...." הוא אמר, מנגב את הדמעות, "תחשבי על זה שרק עוד חודש אחד, חודש אחד והכל יעבור. ויהיה לנו את פרי האהבה. האהבה שלנו"

-

כעת התיישבתי בכיסא בחדר המשרד שלי, חושבת על איך להתחיל את הטור הראשון שלי בעיתון, "תשאלו את מור"

סיפרתי על עצמי, על הטור שלי, ופירסמתי את כתובת משרדי העיתון, כתובת הדוא"ל שלי, מספר הפקס, ועוד כל מיני דרכים שאפשר לתקשר איתי ולשלוח לשם את המכתבים עם הבעיות אליהן אני אמורה לענות.

-

"מה זה היה?" שאל טום כשכריס יצא מהחדר

"מה זה היה?" החזירה יובל בשאלה

"מה הוא עשה פה?" הוא שאל אותה, עצבני מעט

"הוא ידיד טוב שלי" היא ענתה

"ואני חבר שלך!" הוא הדגיש

"הוא לא יודע את זה." הזכירה לו

"הו, כן?" הוא הרים גבה, "אז מה זה אמור להיות דוד טום?!"

"ומה זה אמור להיות יובי?" גם היא הרימה גבה

הוא שתק והיא כרכה את זרעותיה סביב צווארו, "לא מתאים לך הלוק של הקנאי"

"אז אל תגרמי לי לקנא" הוא חייך וחיבק אותה, מנשק אותה בעדינות

-

צליל רטט מעצבן נשמע ליד אוזנה של איזי, הפלאפון שלה העיד על שיחה נכנסת

היא הסתכלה על הצג, מספר חסום

"הלו?!" היא ענתה לשיחה, השיחה התנתקה

היא נחרה בבוז ועצמה את עיניה, כשהפלאפון שוב צילצל

"אה?" היא שוב ענתה, והשיחה שוב התנתקה

פעם ה-4 שזה קרה, היא כבר לא הייתה סבלנית

"מה?!?!?!?!" היא ענתה לצילצול הפלאפון, עצבנית

"איזי?" היא שמעה קול, שהיה מוכר עד כאב

"מה אתה רוצה, הארי?" היא אמרה בקול חלול, והרגישה איך כל העייפות שלה נעלמת, ואיך העיניים שלה מתמלאות בדמעות

"לדבר איתך" הוא ביקש

"מצטערת, אני לא רוצה את זה" היא אמרה והתכוונה לנתק את השיחה, כששמעה את קולו מבעד לטלפון -

"אני אוהב אותך"

היא ניגבה דמעה שירדה מעינה, "אבל אותה יותר......"

היא ניתקה את הפלאפון ונשמה עמוק, לא מרשה לעצמה לבכות.

-

יצאתי ממשרדי העיתון, אחרי שקבעתי עם קטיה שאחזור מחר בבוקר, והחלתי לצעוד לעבר המלון.

עיניי פגשו בבנאדם ששכב על הספסל, הספסל שלנו. שלי ושל דאגי.

אותו הספסל ליד המשרדים של חברת ההפקות של מקפליי

התקרבתי לשם מעט, והלב שלי עשה סלטה הפוכה כשעיניי ראו את השיער הבלונדיני שלו,

ואת העיניים בצבע המיוחד שלו, שלו ורק שלו.

עצרתי את הדמעות שאיימו לפרוץ מעיניי.

לא דאגי, נגמר. אין יותר.

-

נכנסתי לחדר שלי והחלפתי את בגדיי למכנס טרנינג וג'קט ענקי של רוני, שמעתי 3 דפיקות עדינות נשמעו בדלת

אספתי את שיער לפקעת הדוקה ופתחתי את הדלת, איזי עמדה שם, לבושה בשורט קצר וגופייה,

העיניים שלה היו אדומות.

"מורי אני.. אפשר להכנס?" היא שאלה בקול חלש, הלב שלי התכווץ

הנהנתי במרץ והכנסתי אותה לחדר, סוגרת אחריה את הדלת וממהרת להביא לה ג'קט ומכנס ארוך ללבוש. היה קר, והעור שלה דומה היה לעור ברווז.

היא יצאה מהמקלחת החמה שהכרחתי אותה להכנס אליה, לבושה בבגדים שנתתי לה

"תסרקי אותי?" היא שאלה, הקול שלה עדיין היה חלש

סימנתי לה לשבת על הכיסא שממול השידה, והתחלתי להבריש את שערה בעדינות

איך יכולתי? איך יכולתי לנשק אותו? את הארי, האהוב של איזי? איזי, זאת שהייתה איתי בזמנים של בכי, שהפכה לחברה טובה מאוד שלי.. זאת שחבר שלה נפרד ממנה לפני שבועיים, כי הוא אוהב מישהי אחרת...

איך יכולתי?

פתחתי את הפה כדי לדבר, אבל מיד שתקתי. לא ידעתי איך להגיד לה את זה.

-

"מה אתה עושה פה?" שאל רוני כשראה את דאגי עומד ליד חדרה של מור, לא נכנס ולא יוצא. פשוט עומד במקומו.

"אה?" דאגי התבלבל, נעמד

"מה אתה עושה פה?" רוני שאל, אבל בואו של הארי קטע אותו

"דאגי" אמר הארי בתדהמה, "מה אתה עושה פה?"

"מה אני עושה פה?" דאגי התעצבן, "זאת חברה שלי-" הוא הצביע על עצמו, "שנמצאת שם"

"היא בת דודה שלי" אמר רוני, "והיא לא הייתה חברה שלך כשהלכת והשכבת את הבלונדה מהמועדון!!"

-

"איזי.." ניסיתי לדבר כשהתיישבנו שתינו על המיטה, אחרי שעשיתי לה קוקו מתוח, "אני רוצה להגיד לך משהו...-"

"-לא" היא קטעה אותי, הבטתי בה בשאלה

"אני לא רוצה לדבר עכשיו" היא הסבירה את עצמה, "זה כואב לדבר."

זה גם כואב לשמור בלב, רציתי להגיד. אבל לא אמרתי.

"יש לך 2 גיטרות, נכון?" היא שאלה אותי, הנהנתי והצבעתי על המיקום שלהן

היא קמה והביאה את שתי הגיטרות, מושיטה אחת מהן אליי

לקחתי את הגיטרה מידה, והיא חזרה להתיישב לידי,

"את השיר when your gone, של אבריל" היא ביקשה והחלה לנגן

הצטרפתי אליה.

קולות הנגינה מילאו את החדר, כשהיא התחילה לשיר

-

קולות השירה של איזי עצרו את הריב בין הבנים, הם השתתקו והקשיבו

"I always needed time on my own
I never thought I'd need you there when I cried
And the days feel like years when I'm alone
And the bed where you lie
Is made up on your side

When you walk away
I count the steps that you take
Do you see how much I need you right now?"

-

השירה שלה כלכך ריגשה אותי, היה לה קול ממש יפה,

הצטרפתי אליה

"When you're gone
The pieces of my heart are missing you
When you're gone
The face I came to know is missing too
When you're gone
The words I need to hear to always get me through the day
And make it okay
I miss you"

-

אחרי הקול המעורב, של איזי ומור, הקול חזר להיות יחיד - אבל שונה

הפעם מור שרה

"I've never felt this way before
Everything that I do
Reminds me of you
And the clothes you left
They lie on the floor
And they smell just like you
I love the things that you do

When you walk away
I count the steps that you take
Do you see how much I need you right now?"

-

אחרי פיזמון נוסף של שתינו ביחד, היא השתתקה, והביטה בי,

מנגנת יותר מהר

שרתי בכל כוחי. ועל זה נאמר, שהקולות יצאו מהלב שלי, ולא מהגרון

"And all I ever wanted was for you to know
Everything I do I give my heart and soul
I can hardly breathe I need to feel you here with me
Yeah"

-

דאגי נשען על דלת החדר שלה, מרגיש איך ליבו מחסיר פעימה,

הוא נפל באיטיות על הריצפה עד שישב עליה, הדמעות זלגו מעיניו, ואפילו לא היה אכפת לו שכולם רואים אותו בוכה,

רק אז הוא הבין כמה הוא פגע בה. כמה הכאיב לה. כמה הוא טעה.

-

סיימנו לשיר, ופרצתי בבכי, איזי אחריי

התחבקנו

"אני מצטערת.. אני כלכך מצטערת.." התייפחתי באוזניה