לבלוב

בשנים שחלפו סיגלתי לי כל מיני הרגלים "תומכים" שממש לא תמכו בי, איך שהוא הייתי צריכה לשרוד - כלכלית, פיזית, נפשית

החיים הלכו ונעשו סגפניים יותר, נהיה לי קשה להתקרב, לא רציתי לחשוף את ההרגלים, נהיה לי קשה להיות יותר מדי זמן במחיצת אנשים, תמיד הרגשתי שאני צריכה לחזור מהר הביתה אל ההרגלים התומכים

עכשיו שאני חושבת, ההרגלים נתנו לי איזה שהוא בטחון שהייתי זקוקה לו ולא יכולתי לקבל כי פחדתי

10 שנים עברו מאז התגרשתי והשנה התחלתי להבין שכנראה יש לי בעיה , כי אני לא מצליחה להתקרב לאנשים ולא מצליחה להגיע לזוגיות הנכספת.

התחלתי טיפול שוב, אבל הפעם משהו קצת אחר. האינטואיציה הובילה אותי לטיפול שונה, אחרי תכנית שראיתי בטלויזיה. הטיפול כולל קרבה נפשית ופיזית בין המטפל למטופל ובעצם נוצר קשר ביינהם שמעלה את כל הקונפליקטים שהמטופל מתמודד איתו בחיים. שנה שאני מתה מפחד להתאהב במטפל שלי, נוצרה קרבה שאין לי עם אף אחד אחר , אבל כל הזמן אני מזכירה לעצמי שזה מסגרת טיפולית.

בשבועות האחרונים משהו קורה. שיתפתי את המטפל שלי בפחד , כשאני מתיסרת מגילוי הלב ומבכך שאני חשופה, מה שגרם לי לנדודי שינה וקשיים.

הלילה התעוררתי ונפלה בי הבנה.

אני לא מפחדת להתאהב בו, אני מפחדת להרגיש, להרגיש את הכאב שהדחקתי כדי לשרוד, להרגיש את הצורך, לחזור שנקודה שניתקה אותי מהחיים מהויטליות מהשמחה, לחזור לנקודה שאומרת רוצה. רוצה קרבה, רוצה אהבה, רוצה אותך, צריכה אותך לידי.

לא רציתי להרגיש שאני זקוקה. זה כואב מדי להיזקק לאנשים אחרים , נקשרים אליהם, הם יכולים ללכת, הם יכולים לפגוע, במיוחד זה קשה שאין עוגן. משפחה זה עוגן, כשהמשפחה שלך לא לצידך בכל מצב, אתה מרגיש נטוש. כשאתה מרגיש נטוש, אתה מנסה להיאחז בכל דבר שעוזר לך לא ליפול.

אני זוכרת את ימי הראשונים פה. המקום הזה סיפק לי עוגן ונראה לי שהוא מספק עוגן נפשי להרבה מאוד אנשים. כשהתחלתי להרגיש שגם פה קשה לי, הלכתי, התרחקי. זה הדפוס שסיגלתי לי, לא להיות קרובה מדי, לא להיזקק לאף אחד, לא לחזור ולחוות את הכאב.

מתגעגעת למרחבים