אז חצי שנה היינו ביחד. בילינו, דיברנו, צחקנו, שכבנו, שתינו.
החזקתי את עצמי, ולא ננתי לעצמי להתאהב בו. וזה כרך בלא לתת לו להכיר אותי באמת, ולא לנסות להכיר אותו באמת.
זה לא נותן לו את התירוץ לשקר לי, לא נותן לו את התירוץ לזרוק כל טיפת כבוד שאי פעם רכש כלפי, אם בכלל.
איך הוא מעז לספר לי שהראש שלו עסוק במשהו כלכך רציני, שכרגע לא חשוב מהו, לא לתת לי שום יחס ולצפות שאני אבין ואסלח?
אז קצת הבנתי, ולא סלחתי. לא מאוהבת, אבל גם לא סתומה. הרבה דברים קטנים מצטברים ומצטברים עד שיש ערימה של זבל. לא רציתי את הערימה הזו יותר.
יכלתי לצעוק עליו על כל מה שהוא גרם לי להרגיש, להטיח בו הכל, לרדת עליו עד שהבטחון העצמי שלו היה מתערער.
אבל ידעתי באיזה מצב רגיש הוא נמצא והתחשבתי בזה.
אז אם הוא כלכך טרוד במה שעובר עליו, היה לו זמן למצוא לעצמו נקבה חדשה, כמה ימים ספורים אחרי שנפרדנו בדרך הכי נחמדה ועדינה שיש?
הוא יודע גם בדיוק מה עובר עלי, אז איך הוא מנפנף במה שהוא עשה בלי בושה?
צריך באמת להיות חסר רגשות לחלוטין כדי לעשות משהו כזה.
אני פשוט לא יכולה להסביר לכם את מימדי הבושה והגועל שאני מרגישה כרגע.
ואני כלכך רוצה לנקום, לפגוע בו באיזו שהיא צורה. אני לא רוצה לרשום את הדברים המטורפים שעולים לי בראש, עוד תחשבו שאני נוראית. אבל הדבר הפחות ביותר- לצאת עם חבר טוב שלו, ואני כלכך יכולה לעשות את זה... אני יודעת, יודעת יודעת שזה מטומטם. אבל בו, זה כן יפגע באגו המסריח שלו.
האבל היותר גדול, הוא שאני עם השנים מיתנתי את עצמי ולימדתי את עצמי להיות "מחושבת"... הגיונית, לחשוב בדרך הישר. לא לעשות שטויות, להתנהג כמו שאני נראית. יפה ועדינה. איכס אני שונאת את זה כלכך! לא. אני לא אהיה עדינה כשפוגעים בי ככה.
אבל אני גם לא רוצה להיות ה"אקסית המשוגעת" בסיפורים שיספר לכל הבנות שישנו אצלו במיטה. ויהיו המון כאלה. שוב הרגשה של להקיא.
חצי שנה... מספיק זמן להמון שקרים. מאוד מעניין אותי מה היו השקרים, ומה האמת.
הכבוד והאגו שלי בוכים מתחת לשמיכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Like To Drink?
