אלו מכם שקוראים אצלי שנים, או קראו כמה חודשים אחורה, לראות מי אני...
בוודאי שם לב שכתבתי הרבה על בן הזוג שלי ועל ההטרדה המינית שעברתי לפני שהכרתי אותו.
אין לי הרבה מה לכתוב, אני בקושי יכולה לשבת ולהחזיק את הדמעות.. 

חודש, חודש אני בלעדיו, כי הוא החליט שהוא לא רוצה יותר.
חודש, יצאתי כמו כל בחורה פגועה נורמלית למסיבות ופגשתי גברים ועשיתי הכל כדי להתגבר.

השבוע קרה לי מקרה, עם מישהו שיכור.. שלא הבין ש"תרד ממני" משמעותו "תפסיק את מה שאתה עושה או שאני קוראת למשטרה".
יום למחרת אמא הוציאה ממני בכוח, לא שהיה לי הרבה כוח אז.
וזה פתח את הפצע המדמם הזה.. של "דוד" שלי, שפגע בי כל כך,

במשך כל כך הרבה זמן, בבית שלי. בלי בושה, מישהו שמכיר אותי מאז שנולדתי.. אבל היה חייב לגעת.

ועכשיו החבר חוזר לתמונה... הוא מסר עדות (לא קל לחיות עם מישהי שמתעוררת בלילה בדמעות, או פוחדת מגברים בגיל 50...)
וזה פשוט מבלבל, כל כך מבלבל. 
ובמקום להגיד לו להתראות, עשית את הבחירה שלך ואין דרך חזרה,
אני לא עושה כלום.. והכל כל כך כואב לי. 
אני צריכה לעבור עם זה שהטריד איתי עימות, ואני פשוט לא מסוגלת... 
לקח לי כ"כ הרבה זמן להגיד במילים את מה שהוא עשה לי, וזה כ"כ קשה...

אני לא מסוגלת כבר.

זה תהליך ארוך, קשה, מייגע... ומערכת בתי המשפט בישראל לא מקלה עליי.
וגם הבן זוג לשעבר לא.

החיים מבלבלים כרגע. אבל למדתי בחודש הזה כרווקה, שאני יכולה להרים את הראש שלי גבוה ככל שארצה,
כי מותר לי. כי הרווחתי את זה.

להיות חזקה.