זהו, לפני כמה דק' הכרטיס שלי ללוס אנג'לס נקנה... ואין דרך חזרה, לפחות לא בקרוב.
מצד אחד בא לי להישאר, להתחיל ללמוד ולהמשיך בנתיב הקל הזה (כמו שאני אוהבת), מצד שני אני יודעת שאני חייבת
לעצמי את הסיכון הזה מגיל 5...

אבא שלי עכשיו דיבר איתי בטלפון, הסביר לי שקבוע אצלם 40 מעלות אז להתכונן עם המלחתחה... ואז הוא שאל אותי

"תגידי קרה משהו שאת ככה בורחת?"
מלמלתי ואמרתי ש"בטח, בשביל בריחה כזאת..."
אז הוא אמר שנדבר על זה כאגיע, אם ארצה.

זה מזכיר לי את היום שהייתי אצל הקב"ן, לפני איזה שנה.. והוא שאל אם עברתי התעללות מינית ושיקרתי במצח נחושה
ואמרתי שלא. אפילו חייכתי כדי להראות שהכל בסדר, רק שיצאתי משם קלטתי שהיה לו פרצוף של "אני יודע שאת משקרת", כשהוא ישב
מעל התיק האישי שלי.

אני אשכרה עושה את זה, כמו שאבא שלי אמר לי היום. "את משאירה את כל החיים שלך מאחור ומתקדמת אל העתיד", לא חשבתי על זה ככה
אפילו לא לשנייה.. הלכתי כמובן אל הכיוון "משאירה את הכל מאחור אל הלא נודע", וזה טוב שהוא זרק לי את המילה 'עתיד'.
כן, אני עובדת קשה בשביל העתיד שלי מאז שאני מכירה את עצמי, הרבה לפני שהתחלתי לעבוד בגיל 11, ופתאום כשהכל התחיל להתפרק,
החל מהצבא והויתור שלהם עלי, ואח"כ הפרידה מארטיום שככה נזרקו לי שנתיים מהחיים בשביל לזכור רק חרא,
ועכשיו הפרידה מעדן.. שאוכלת אותי הרבה יותר ממה שחשבתי שהיא תאכל,
הכל מרגיש כאילו הוא מתפרק.
אבל מתחת לכל פילינג יש עור חדש וטוב יותר. 

יש לי עוד הרבה מאוד מחשבות שם בפנים.. אבל מרוב שאני שומרת אותן הן הלכו לאיבוד.

וזכרתי שיש לי יום הולדת שבוע הבא, רק כדי לראות מתי ידיד שלי יוצא הביתה מהבסיס.. טוב ששמתי לב.