מה, עברו 3 שנים?

איו לי מושג איך להתחיל... פתאום אחרי 14 שעות של לימודים (סטודנט באמריקה סובל בדיוק כמו סטודנט בארץ!) 

פתאום נזכרתי. אחרי שלא חשבתי על המקום הזה מאז הפעם האחרונה שהייתי בארץ... כדי להדפיס מפה דפים

להוכיח לשופטת שלא המצאתי שנגעו בי.

לא יאומן שפתחתי את הבלוג הזה לפני 5 שנים, והנה אני היום חסרת מילים. אמריקה הפכה אותי לשיטחית וריקה,
הרבה מחשבות אין לי, ואלה שכן יש לי בד"כ מלוות באיזה חתיך יש בבר (i'm a party gir) או משוואות מולקולריות.

הוליווד לא כזו נוצצת, ו50 אחוז באוכלוסיה בל.א הם בכלל ישראלים,
אבל טוב לי פה, והארץ נהפכה למקום שטסים אליו בקיץ להתחבר ליהדות. 
מהכאב הפנימי הכ"כ גדול שאפיין את הגיל הצעיר שלי בזמנו, היום מטריד אותי רק איזה אוניברסיטה תקבל אותי
וכמה קצת כסף יש לי. איבדתי את מי שהייתי פעם לגמרי, ואני חושבת שזה בסדר, כי אם הייתי כ"כ טובה לא הייתי משתנה.
אומרים שמי שמסתדר בניו יורק יסתדר בכל מקום... לוס אנג'ס היא מדד אפילו יותר טוב.
עד כמה שהמזג אויר פה מצוין (כמו הארץ אבל פחות חורף) והחופים מלאים באנשים יפים, ולפגוש פה עשירים לא קשה,
והחיי לילה טובים אם כי הכל נסגר ב2 בלילה... דווקא בגלל שהכל נראה חמים וידידותי, ההלם גדול יותר.
הבדידות פה קשה. לא כי אין לי חברים ולא כי אין מה שיעסיק אותי, אלא כולם פה סובלים מאותם הדברים ורק יודעים לסבול לבד.
כי אני רווקה 3 שנים? זה לא הפריע לי כי עם 2 עבודות ולימודים לא רציתי שמשהו יקח את הזמן שלי,
אבל זה השפיע קצת... וקשה למצוא חיבור כי.. אמא אומרת שאני קשה אבל אני חושבת שכולם פה מרגישים אותו הדבר.
להגיע מקצה אחד לשני של העיר לוקח 40 דק. וזה רק בהוליווד... שאר לוס אנגלס יכול לקחת שעה בפקקים במקרה הטוב.. אז אף אחד
לא רוצה לנסוע וכולם עובדים מסביב לשעון כי השכר דירה פה יקר.
חוץ מזה, איך אני יכולה להתלונן כשגברים לקחו אותי לחו"ל, לימוזינות, טיולים, מסעדות יוקרה... לא יכולה להתלונן. המזל שלי משחק אותה פה שעות נוספות. למדתי כ"כ הרבה על קשרים רומנטים בשנה כמו 5 בארץ. 
גברים מכל העולם פגשתי... כל מה שלמדתי היה שכולם אותו דבר לא משנה מאיזו מדינה. חלקם טובים מאחרים,
אבל יש כמונו בכל מדינה. מה שכן, הסרטים לא משקרים על הכל, כן אמריקה לא נוצצת (חוץ מווגאס) אבל אמריקאים בהחלט זונות. 
וכולם מרגישים צורך להוכיח את עצמם או מנסים להיות מיוחדים. עוד לא ראיתי אחד שהצליח.
אין לי על מה להתלונן כי החיים שלי סבבה לגמרי, מאחלת לכל הסטודנטים לחיות כמוני-
דירה בלב העיר, ממוצע לא רע גם כשכל הכתות באנגלית, חברים טובים והרבה הרבה בילויים. קיצר, מבסוטית
אבל אני מרגישה כמו בצל מקולף. פעם היו שכבות בפנים אבל היום יש שאריות. זה מה שמחזיק אותי חזקה ומפוקסת,
וטוב שכך. כי עשיתי הרבה מאוד במעט זמן... ואני כ"כ שמחה שעברתי לפה שהגעגועים למשפחה כבר נגמרו, והסקייפ כבר לא נדלק
כל בוקר, והפייסבוק בטלפון נמחק.

משהו בלהיות ריק נותן לך הרבה מרווח לדברים שבחיים לא הייתי יכול לעשות....
המטרות הרבה יותר קרובות, דברים קורים יותר מהר.

אבל אני רק עייפה, 3 מבחנים בשבוע בכימיה אורגנית לא יכולים לעשות לאף אחד!

אני חושבת שהגעתי לנקודה בחיים בה גם אם לא השגתי את כל מה שרציתי, אני יודעת שאשיג בקרוב. ולכן אני לא מודאגת, ולא מרגישה צורך
לנסות יותר מידי. פעם המילים היו כל מה שהיה חשוב לי והיום המעשים הם היחידים שיש להם משמעות.
התבגרתי והשתנתי, כי לוס אנגלס נכנסת מתחת לעור... ולאט לאט מסובבת אותך, ומכניסה אותך למציאות בה קשרים
וכסף מסדרים לך הכל, לא משנה איפה. למדתי מהאמריקאים הרבה דברים, אנשים מלוס אנגלס עובדים קשה וחוגגים קשה יותר

work hard play harder - אמרה שאומרת הכל... וזה עובד. 

אני כל כך נהנית שהעבודה הקשה לא קורסת עלי, שזה דבר שאני חושבת שאין בארץ... 
כל יציאה צריך לחסוך שבועיים מראש ופעם אחרונה שהייתי אפילו לא נהניתי מהדולרים שהבאתי.
הכל הלך לבתי קפה שאין לי מושג למה קוראים לזה "מנה" ולא "2 חסות ומלפפון" במחיר של 50 ש"ח.
ברור שאני מתגעגעת לארץ. אין על הארץ. אבל פה מצאתי מענה להרבה דברים שלא יכולתי לקבל בארץ...
וזה בסדר כי כל אחד מוצא את מקומו בעולם ולצערי שלי לא היה בארץ. תרמתי כמה שיכולתי והמשכתי הלאה. 

3 שנים של הרבה גילוי עצמי שעוד לא תמו.

שמחה, ושלמה עם עצמי.