מאז גיל מאוד צעיר, 3-4 הייתי ילדה קצת רעה. 
מתחצפת לאמא, לא מקשיבה לגננות... ובעיקר עושה צרות להורים.
וכל הזמן הזה, עד גיל ההתבגרות, ראיתי את עצמי כבן אדם רע. פשוט רע.
עדיין כזאת קצת, לא אוהבת לתרום כשדופקים בדלת, ואם לא משלמים לי על זה- כנראה שגם לא אתנדב.
אבל ככל שחיים יותר ורואים דברים קצת שונים... נחשפים.
ונחשפתי, התנדבתי במד"א שנתיים, עזרתי לילדים למצוא את ההורים שלהם, בכלל, את רובם בא לי לצבוט
בלחי ולחבק אותם חזק... עד שהם בוכים, ושם אני כבר הולכת. 
לא אוהבת טיולים, או לעזור, להתנדב ולהתאמץ, אבל בשנתיים האחרונות נפתחתי להרבה דברים שלא חשבתי שאהיה מסוגלת לעשות.

בכלל, מאז שאני עם הבן זוג שלי... עד כמה שזאת קלישאה, גיליתי את הטוב שבי,
וגם את הנשי שלי, הנשי שעצבני.
[כבר סיפרתי לכם שהוא לא קנה לי מתנת יום הולדת?! שזה דבר כ"כ מאכזב.. כ"כ חיכיתי לראות מה הוא יעשה,
אולי שוב ורדים ושוקלדים, או שהוא עוד דובי.. אבל כלום. נאדה.]
בכל מקרה, אני אחת שעובדת, ואני יכולה לעבוד 14 שעות רצוף בלי להניד עפעף, כל עוד הכסף מגיע לחשבון שלי,
אני לא רואה בעיניים.

והנה, קיבלתי טלפון יום חמישי בבוקר מאישה שגרה לא רחוק ממני, אחרי שכבר דיברנו כמה פעמים על כך
שאבוא לטפל באמא שלה, עד שתמצא מטפלת בשבילה, אבל היא מצאה אז לא ציפיתי לקבל ממנה עוד שיחה.
אבל היא התקשרה, ושאלה אם אני יכולה להיות עם אמא שלה שישי-שבת, כלומר כיפור.
בד"כ התפקידים בכיפור מתחלקים בינינו בבית שלי- 
אמא אחראית על מצבור הפיתות
אני מורידה לנו (באופן חוקי לחלוטין...) סרטים טובים שרק יצאו לקולנוע (ולא, ידידים פלוס הוא לא סרט טוב)
ואבא, אבא משחק פוקר.

טוב, ביטלתי את התוכניות שלי לסופ"ש שהיו אמורות הפעם בכלל להיות אצל החבר,
ואמרתי לה טוב, אני אבוא... אני לא אשאיר את אמא שלה מסכנה לבד, הנאפלית הינדית אז יש להם איזה חג,
והיא צמה, אז היא לא תוכל לבוא אליה להיות איתה. נשארה רק אני.
טוב, הגעתי, וזכורות לי משהו כמו 4 שעות קצת מייגעות עם סיפורים על המחלה של ההיא והאישה של ההוא,
וההם התגרשו, החברה שלה עברה ניתוח וההיא בכלל השתגעה... בקיצור, ריכולי זקנים,
פחות או יותר מה שהולך אצל סבתא שלי שכל מה שיש לה לעשות הוא לבשל עם המטפלת שלה ולראות טלוויזיה.

אני רק חייבת להגיד פה משהו, תמיד הייתה לי חיבה לזקנים, כאילו ציפיתי שילמדו אותי משהו, שירגיעו אותי שהחיים 
הם חתיכת פאי תפוחים חם ועסיסי, שרק מחכה שאני אנגוס בו ואראה לו מה זה.

הפשטתי אותה ועזרתי לה להתלבש, עשיתי לה קצת מסאז' ברגליים ובגב איפה שכאב לה, 
חיממתי לנו ארוחת ערב, וישבנו דיברנו עוד קצת על החיים... היא בעיקר דיברה, אני רק שתקתי.
פעם ראשונה בחיי ולפה הגדול שלי אין מה להגיד. 
הסיפורים האלה.. "רק מי שעבר את השואה יכול להעריך את החיים"
"גם כן ביטוח לאומי האלה, לא מספיק עברתי את מה שעברתי באושוויץ?!"
שתקתי, בחיי שהשתיקה כאבה לי. לא ידעתי מה להגיד, מה אני בכלל יודעת על החיים?
ומה שאני עברתי?! כלום. לא אני זאת שצעדה שבועיים בשלג, אכלתי עלים בדרך וניסיתי להילחם על חיי,
בזמן שהגרמנים צועדים עם רובים והורגים אנשים בדרך, לא אני זאת שמצאה את אחיה אחרי שנה במשקל של 34 ק"ג, בקושי חי.
העברנו כמה שעות כאלה של שתיקה וקצת כאב, המון מבוכה.. לבסוף, הלכנו לישון. 

קמתי משהו כמו 8 פעמים בלילה, לעזור לה ללכת לשירותים, כ"כ פחדתי להירדם, שלא יקרה לה משהו.
קמתי ב-7 בבוקר, שוב היא הייתה צריכה לשירותים, וכיפור, אז לא נעים לי לדבר בטלפון, אז יצאתי החוצה.
וואו, אור יום!!!

הרגשתי שאני עושה מצווה... יותר לי מאשר לה, 
המטפלת שלה לא יודעת עברית, אז סופסוף מישהו נמצא שם בשבילה באמת רוצה להקשיב,
מנסה לעודד אותה "יש לך משפחה נפלאה, נכדים ונינים..." 
אבל לא, שוב העצב הזה שלה... הצעתי שנסתכל בתמונות שלה מצ'כיה ומאושוויץ, מהמשלחות שהצטרפה אליהן.
היא הראתה לי את האותות הוקרה שקיבלתה ואפילו תמונה עם קצב מלפני שנים.
עשיתי לעצמי תיקון על שלא יצאתי למשלחת לפולין. 

לשתוק לפעמים ולהקשיב,
לחוות כאב שלא שלי או של המשפחה שלי, אלא של מישהו שעבר בחיים כ"כ הרבה... והרגשתי כ"כ קטנה!!!
יצאתי משם בתחושה שהייתי שם הרבה יותר מכמה ימים, אלא שנים. 
פחדתי מהמוות, ופחדתי להזדקן... אני כ"כ פוחדת להזדקן ולהיות תלויה באחרים, לא להיות מסוגלת ללכת,
לאכול בעצמי או לצאת החוצה. אמרתי לעצמי "וואו מעכשיו אני הולכת לנצל כל יום ויום, טוב נו זה לא יקרה"
ולא קרה, חזרתי לשיגרה שלי, לצרות שלי, לשטויות שלי... ולשפעת, כן, אחרי שויתרתי על חיי לכמה ימים
והלכתי לעזור לניצולת שואה, ולשמח אותה קצת בכיפור, בין סיפורי המלחמה בערוץ 22 ו-10, לבקש ממנה
לספר לי סיפורים קצת יותר שמחים, על איך פגשה אנשים מפורסמים ולאיזה מקומות בעולם טסה...
אחרי משהו שנתתי קצת מעצמי, מעבר למד"א או להתנדבות לשמור על ילד או לעזור לילדים בלימודים שלהם... 
סופסוף עשיתי משהו שגרם לי לחשוב שתיקנתי את עצמי (חבל שאת הבגרות בהיסטוריה כבר עשיתי, אז זה היה עוזר)
וחזרתי הביתה כדי להיות חולה מתה, בקושי זזה עם חום וכל שניה חם לי ואח"כ קר לי

חשבתי שהפוסט יהיה קצת יותר מקיף על כל זה, אבל הרגשות צפים לי.. וגם דיברנו על סבתא שלי
 וזה גרם לי לבכות הרבה יותר מהסיפור שהרוסים הצילו אותם ואיך הם היו צריכים להיות ימים שלמים בלי אוכל.
סבתא שלי ז"ל, זה מה ששבר אותי.. המחשבות עליה, שהיא נפטרה בגיל צעיר, אחרי כ"כ הרבה מאבקים בסרטן.
זה מה ששבר אותי.. וזה גורר אותי שוב למחשבות האלה, שאני לא בנאדם כ"כ טהור וטוב לב, מעולם לא הייתי,
ואני לא מאלה שיבכו על מישהו שהם לא מכירים, ואם כן זה עוד יותר לא יזיז לי.
אבל אני מפתיעה את עצמי מחדש... על הכוח הזה לקחת נטל של אחרים. תמיד, תמיד לקחתי.. מאז שהייתי ילדה בגן.

בגיל 5 כשעליתי לארץ וכולם צחקו על המבטא האמריקאי שלי [פעם תאמינו, זה לא היה כזה להיט]
הלכתי והגנתי על ילד שחיבבתי כי צחקו עליו, עלי לא הגנתי... עליו הגנתי.
וכשאמא שלי הייתה רבה עם בן זוגה, בגיל 8 כבר הייתי צורחת עליה, ובגיל 14 כבר ברחתי מהבית והפסקתי לדבר איתו חצי שנה.
וכשסבתא שלי הייתה חולה.. ונפטרה לאחר מאבק בפעם השניה, לא הבנתי מה קורה המשכתי כרגיל, התכחשתי למותה
 ואחרי שההלם עבר והאובדן התחיל לחלחל לאט לאט.. הענשתי את עצמי עוד יותר. 
על כך שלא הייתי איתה יותר לפני שהיא הלכה..

וכשסבא שלי טס לחו"ל, אני לא מבקשת לעצמי דבר, כדי שמישהו אחר מהמשפחה יוכל לבקש עוד משהו מהדיוטי פרי.
וכשלאמא שלי אין כסף.. אני מביאה לה, את כל מה שיש לי בארנק.

אני מעדיפה להיות רעה, להעלים את הנתינה הזאת.. כי אני מפחדת להיות לבד. 
אני מפחדת כ"כ לתת, ולבסוף לא לקבל כלום.

והשואה? לא משנה כמה אבכה בגלל זה... בסופו של יום אני אתעורר בבית, ואמשיך עם חיי.

אבל זה עושה שינוי, זה מעלה כ"כ הרבה תהיות, לגבי עצמך, איזה מן בן אדם אתה
וכמה חזק אתה, כדי לעורר בעצמך את השינוי שיעיר אותך בבוקר לעשות משהו קצת אחר.


ושוב, אני חולה... אני מבקשת מרק עם קניידלעך (נגמר לנו הקמח מצה!!!!!) 
בבקשה.. אני מתה למרק כזה כבר יומיים!