אני לא יודעת למה... אולי מהלחץ של התקופה, אולי בגלל הקור של החורף,
אולי רק בגלל שחזרתי לבן זוג אחרי חודש לבד...

אבל אני מרגישה את עצמי נופלת, לאט לאט, כל מדרגה שהברכיים שלי בועטות בה

קרה יותר מהשניה.

הלוואי ויכולתי לכבות את העולם בכפתור, רק לכמה ימים.

בא לי קצת שקט.

"קצת קשה
לי..." המשפט הכ"כ קטן וחמוד הזה, קשה לי לבטא אותו במילים, בכתב הכל
שקט, הכל יוצא, לא צריך להתבייש.
אבל אף פעם לא הוצאתי את המילים מהפה 'קשה לי'.

קשה לי קצת עם הלחץ הנוכחי... אני מוותרת על חלומות אחד-אחד, ואיכשהו הכל בגלל
המאניה דיפרסיה.
ועוד חשבתי שהעולם כבר רגיל ללא נורמלים, אז פתאום הוא מפחד?!

אני זוכרת שהחבר שלי נפרד ממני, אז כשהיינו פרודים לחודש, הוא אמר שהוא לא יכול
להיות עם מי שאני, שזה מפחיד אותו...
לא היו לו את הביצים לבוא ולהגיד "זה
בגלל המאניה דיפרסיה שלך", לא היה לו את האומץ להגיד את המילים.
אז "זובי" אמרתי לעצמי, זה בולשיט אחד גדול. ההפך, דווקא בגלל הייחוד
שלי, אני שמה הרבה מאוד אנשים בכיס הקטן,
יש לי את האינטואיציות הכי נכונות בעולם
לגבי אנשים, אין מישהו שאני לא קולטת ישר, ורבים מכם יסכימו איתי רק על סמך
התגובות שלי אליכם.
לא רק זה, גם אני מתמודדת עם זה מגיל מאוד מאוד צעיר, אז העולם כבר קטן עליי...
זה גרם לי כ"כ לזלזל בו, להסתכל עליו כאילו הוא איזה מתבגר בן 17, אני עדיין
מזלזלת בו, כבר לא רואה בו גבר כמעט..
אני גם לא חושבת שאני כ"כ אוהבת אותו,
אבל היי, הוא נפרד ממני.
לחזור אלי אחרי חודש, זאת רק בעיה שלו.

בכל מקרה.. הוא רוסי ו.. מאז המקרה ההוא בספטמבר עם האלכוהוליסט ההוא
שניסה לעשות מה שהוא לא הצליח,
אני לא מצליחה לנער מעצמי את הפחד הזה... בכל זאת
רוסי, כולם שמה דומים לכולם,
לכולם יש את המראה הרוסי הזה שמזהים בשניות.
והוא מזכיר לי אותו לפעמים.. בזקן, במבט, בבגדים וזה הורג אותי...
מסכן, כמה פעמים
פשוט התחלתי לכעוס עליו בלי סיבה נראית לעין, איך יכולתי להגיד לו שאני פוחדת ממנו
עכשיו?

נמאס לי, בחיי שנמאס לי.
אני כבר לא יודעת איפה אני עומדת, וזה הדבר הכי מציק כשאתה לא יודע מה קורה איתך.

אז מה קורה איתי?