אתמול ישבתי באמבטיה ונתתי למים לזרום עלי, ישבתי שם ובכיתי... ממש כמו באיזה קליפ של פינק (נראה לי, אני לא בדיוק זוכרת)

אז ישבתי שם מחובקת ובכיתי את הנשמה שלי.. המים היו רותחים, עשה לי טוב.

ניסיתי לחשוב על מה אני בוכה, על הפרידה שנהיית פחות ופחות כואבת, עליו.. על הגבר ששלשום הייתי איתו,

אבל לא נהניתי אפילו לדקה.

רק רציתי שזה יגמר, שכבתי מתחתיו ובקושי זזתי, חייכתי, אבל רק קיוויתי שזה יהיה ארטיום.

ובכלל, זה השם הראשון מזה כמעט 5 שנים שאני כותבת פה בבלוג. השם היחידי שאני לא מנסה להסתיר באיזה אות או שם כינוי..

תמיד נתתי לו יותר כוח ממה שיש לו באמת.

אני אוהבת להיות החלשה, הנשלטת. זה נותן לי לגיטימציה להתהפך ולהתחזק.

אבל אני מרגישה חלשה במיוחד עכשיו.. רק מחפשת אנשים להכיר, מקומות לצאת, רק לא לשבת בבית ולחשוב עליו.

אתמול הלכתי הביתה ברגל, רבע שעה של תסכול.

אמא ראתה לא מזמן בערןץ 22 או בערוץ 10 עד כדורים פסיכיאטריים.. "רואה?! זה הכל כמו פלציבו, את בכלל לא צריכה את זה,

זה רק מי שבמצב מאוד קריטי.. אנשים כמוך לא צריכים".

זה התמצות של השלוש שעות קדיחות מהפולניה. ואני בכלל לא לוקחת תרופות.. אף פעם לא לקחתי יותר משלושה חודשים.

מצד אחד, חבל? יכולתי להרגיש הרבה יותר טוב ואולי אפילו להציל כמה מערכות יחסים שהייתה לי עם אנשים?

או שמצד שני, גם חסכתי כסף, וגם חסכתי תרופה שלא תעבוד.

כך או כך החולשה הזאת מעיקה עלי..

הכרתי מישהו לפני כשבועיים, אחד מהחברים של החברים. גם הוא עבר פרידה אז אנחנו מחזקים אחד את השניה.

אבל כרגיל, איכשהו אני גורמת לצד השני לרצות משהו שממש לא בא לי עליו.

מה שהכי הורג אחרי פרידה.. זה הרצון הכ"כ חזק להחזיר את הגלגל אחורה.

אבל אחרי 18 יום לבד, את מבינה, שלא משנה כמה דברים היית משנה- זה לא היה זה.

וזה מה עכשיו הורג אותי, ששנינו יוצאים בתחושה מגעילה ו"השנתיים האלה היו בזבוז".

הוא בגד בי חודש וחצי אחרי שהוא לקח את הבתולין שלי (כן עשיתי את זה פעם ראשונה כמעט זקנה!!!)

הוא היכה אותי, אחרי שהוא ידע שעברתי את החוויות הקשות האלה.. 

אז למה אני עדיין לוקחת את זה קשה מידי!?

נוירוטרנסמיטורים ארורים. מצחיק להבין מה יש לך, לדעת על זה (ללמוד על מערכת העצבים זה לא היה הכי נחמד, במיוחד בבגרות)

אבל לא להבין למה. 

אני תמיד אקח הכל קשה מידי, לא אצליח לשלוט בזה, בפנים הדברים יתהפכו וארגיש מטורפת ...

"זה שאני חולת נפש לא עושה אותי למשוגעת" (טנגו של גאות ושפל)

אולי אני בכל זאת משוגעת, לתת את כולי לבן אדם אחד, לבן אדם הלא נכון בכלל.. ולצפות לקום מזה כמו גדולה.

והידיד הזה שרוצה כנראה יותר... הוא רוסי (כן גם אני חושבת ככה, כוסאמא שלהם כבר, מה אני עושה איתם)

ואם הוא רק היה אחרת...

סעמק למה הפוסטים האלה תמיד ב-27 דקות. תאריך ארור.. 

אני צעירה, חכמה, יש רבים שאפילו אמרו שיפה. החיים לפני, זאת פרידה אחת מיני רבות בעתיד.
אבל הראש מסרב לשחרר. ובלילות אני לא מצליחה לישון.. כבר 18 יום ארורים. אני רואה עכשיו את השעון האדום

בצד שמאל של הבלוג.. כמה זמן עבר... וואלה אם על זה התגברתי. זה קטן עלי. 

אני צריכה להמשיך להתרכז ב-ליהנות, להכיר אנשים חדשים, לבקר בכמה שיותר מקומות.. ואולי הזמן באמת יעשה את שלו

(בתקווה והוא יעשה את זה מהר) ואני אמשיך הלאה עם תחושה טובה בפנים (לשם שינוי)

שיהיה בוקר נפלא, 

ושאני אצליח להתרכז בעבודה, שממש לא בא לי ללכת אליה עכשיו... אבל הכסף קורא לי :)

כמעט שנתיים ביחד, ועברנו המון חרא... ואיכשהו תמיד, אבל תמיד היה קצת מידי טוב. איזה, בקושי היה טוב. שבועות ספורים.

נפרדנו לפני שבועיים. אני כרגיל כמו סמרטוט, הוא כרגיל כמו רוסי קר. 

תוהה לעצמי אם ארטיום הייתה הטעות הכי גדולה שלי... 

כשאני חושבת על זה ומגוללת לעצמי את הסיפור חיים שלי בראש, אני מתביישת.
אני מסכנה. אני לא מרגישה ככה, אבל אם מדברים על המונח "מסכנה", אני נמצאת תחתיו במילון.
ההורים התגרשו כשהייתי בת 5, זמן מה אח"כ כבר פיתחתי מאניה דיפרסיה,
שכמובן גם לאבא שלי יש (גם אם לא אובחן בידי איש מקצוע, חולה נפש אחד מזהה חולה נפש אחר... במיוחד אם יש בניהם קשר דם)
אמא שלי התחתנה בשנית, עם חרא אפילו יותר גדול!
אני עם המאניה דיפרסיה שלי מגיל 10, ניסיונות התאבדות, חיתוך, הפרעות אכילה, בעיות התנהגות וחברתיות- JUST NAME IT.
הגעתי לגיל 16, החבר הכי טוב של אמא שלי, ששכנע את אבא שלי לקחת את אותו חבר לעבוד איתו-
התעלל בי מינית במשך חודשים.. המשרד היה צמוד לבית שלנו, אז הוא זכה להכנס אלי הביתה (חופשי) מתי שרק התחשק לו...
הוא היה פוגע בי במטבח, בחדר שלי, בכל מקום... כשאמא שלי הייתה בחדר הסמוך.
ואז הגיע ארטיום, הכל היה כמעט מושלם אבל קצת לפני השנה שלנו הוא בגד בי... (לא פיזית, אבל מספיק פגע)
האמון התערר, חצי שנה אח"כ הצלחתי איכשהו לסלוח לו... אבל כל כמה ימים גיליתי שקר אחר, אחד אחרי השני. 
הוא חיזק אותי אבל, היה המשענת שלי. חיבק אותי בלילות כשבכיתי וכשהיו לי התקפי חרדה כשהנהג של קונקס היה דומה ל"חבר" ההוא,
מישהו שהיה דוד בשבילי מהיום שנולדתי.
הוא ניסה לשכנע אותי ללכת למשטרה במשך שנה אבל לא הסכמתי לגלות להורים, בשום פנים ואופן לא.
בכל זאת, "חבר" של אמא שלי היה הדבר היחידי הכמעט אמיתי בחייה. הבנאדם שתמך בה הכי הרבה וחיזק אותה.
הפך אותה מסמרטוט של אבי החורג, ל.. בנאדם עם דעות.

ארטיום ואני נפרדנו באוגוסט 2011 למשך חודש... ובאותו זמן, פעם ראשונה חופשיה, עשיתי טעות והלכתי עם האנשים הלא נכונים.
אבל האנשים הלא נכונים עזבו ונשארתי בדירה של גבר רוסי, שיכור. מאוד שיכור.
פעם ראשונה שהרחתי כ"כ הרבה אלכוהול מפה של בנאדם.
זה נגמר בריצה מטורפת שלי מהבית שלו, בצעקות ובבכי. הגעתי הביתה במונית, יומיים אחר כך עוד בהלם, בקושי מדברת.
וברור שאמא תתחקר, אמא גם פולניה- היא לא עוזבת.
אז זה נגמר בהגשת תלונה במשטרה... וגילוי על "החבר" הכי טוב של אמא שלי.
עברתי גיהנום עם המשטרה, בחיים שלי לא בכיתי כ"כ הרבה מול אנשים, ועוד במדים. שמוציאים ממני את כל הכוחות שעוד איכשהו היו לי.
הדבר הכי קשה היה להתמודד עם זה... עם מה שהוא עשה לי. לשבת לידו בתחנה ולזרוק בפניו את מה שהוא עשה לי...

להזכר בזה, אחרי ששנתיים אני מדחיקה, כל כך מדחיקה!!! התכחשתי לכל העניין מרוב ההלם.
וחזרתי לארטיום, ששוב היה המשענת שלי.

אבל ארטיום היה מכה אותי, כשהיינו רבים... לא כל הזמן, אבל הרבה.
והמריבות היו קשות, השקרים רק גדלו ואני רק נהייתי סמרטוטה יותר.

קשה לי להסתכל על המערכת יחסים הזאת בצורה אובייקטיבית, התגברתי אבל יש בפנים מן כעס וכאב שלא מרפים...
אז הוא היכה אותי ושיקר לי, ובגד בי, ותימרן אותי ומה לא... אבל טיפשה לא הייתי מעולם.
תמיד ידעתי מה אני עושה. תמיד. הוא אפילו לא יודע שיש לי גישה מלאה עדיין לאימייל שלו ועוד גישה חלקית לג'ימייל.
אבל פעם ראשונה שאיבדתי את החשק לעקוב. עושה לי רע לדעת מה איתו, מעדיפה לא לדעת לשם שינוי.

וטוב לי, באמת באמת שטוב לי!!!
אבל אמא עדיין בראש של "אל תחשבי על המאניה דיפרסיה"... לכי תסבירי לה, שזה שאני במצב טוב לא אומר כלום.
זה אומר שאני שקרנית מעולה, ושאני מודה כל יום על זה שיש לי היפומאניה ולא מאניה. אחרת לי הייתי כאן היום.

אז כן זה הסיפור שלי,

בחורה להורים גרושים,
עם מאניה דיפרסיה
עברה התעללות מינית
היה לה בן זוג שנתיים שבגד, שיקר, היכה אותה

אבל טוב לה עכשיו... רע לי שאני חושבת על הרשימה הזאת, כי מגיע לי הרבה יותר טוב בחיים

ואלוהים יודע כמה קשה עבדתי כל הזמן ולמדתי, ושיפרתי את עצמי-

אבל זה לא מגיע.

וקשה לראות את האור בקצה של המנהרה הזאת... כי לאט לאט היא הופכת לבור.

ומתחיל להימאס לי מהמזל הנאחס הזה, שלא מרפה.

מגיע לי יותר טוב, אני יודעת שכן. השאלה כמה זמן אני עוד צריכה לחכות כדי שזה יגיע...

אה כן, וכבר ציינתי שמעולם לא הייתי במצב כספי כזה גרוע?!