החיים בלעדייך

ניתנה פה הצעה בפוסט הקודם שלי שאני ישנה את הכינוי שלי, אז קודם כל תודה על הניסיון לעזור וכן אני יודעת שאיך שאנחנו מכנים את עצמנו זה מה שאנחנו רואים בעצמנו וזה מה שנהיה, אבל אני לא מרגישה שאני יכולה לתת לעצמי שם אחר חוץ ממתה מבפנים.

זאת המציאות שלי כרגע, והשם הזה הוא לאו דווקא לא מחמיא או מראה על חוסר ערך עצמי, אני התכוונתי כשנתתי את השם הזה למודעות עצמית כי זאת האמת שלי, זאת ההרגשה שלי וניראה לי שהצעד הראשון הוא להיות מודע לעצמך, מודע לבעייה שלך כדי שתוכל לתקן. כי אם אני ישנה את זה לשם אחר זה סתם יהיה הכחשה מבחינתי , אני כן רוצה להשתנות, אני רוצה להרגיש יותר חייה, אבל ניראלי שבמצב שלי רק לשנות את השם לא באמת ישנה את המציאות שלי, זה שהמוח שלי מכחיש שאח שלי מת לא באמת עוזר לי כי אני כל פעם מופתעת מחדש, מהרהרת עם עצמי איך זה יכול להיות ומוכיחה לעצמי שוב ושוב שהוא לא פה.

אני פה, הגוף שלי חי ונושם על האדמה הזאת, אבל מבפנים אני סתם מתהלכת, אין לי מקום, אין לי שייכות אני מרגישה שהנפש שלי שייכת לשם, למעלה איתו, אני לא רוצה להשימע אומללה או מרחמת על עצמי אני מעריכה את החיים, אני מעריכה את רגעי האושר הקטנים שיש לי, למרות שהם נדירים ונדירים האנשים שיכולים לגרום להם לקרות.

פשוט לפעמים ניראה לי שהסיבה הזאת שיש לי למות גדולה על הסיבות האחרות שיש לי לחיות, לפעמים הצורך הזה לראות אותו מרגיש לי כל כך חזק, שהוא שווה הרבה יותר מכל החיים שיש לי פה, אני רוצה לגעת בך, לחוש אותך, לדבר איתך לראות אותך לשמוע איך שם, אני רוצה הזדמנות להיפרד!

חזרתי אתמול מצימר עם החבר, היה מדהים, אפילו מושלם, הרגשתי טוב שעשיתי את הדבר הנכון שהמשכתי להילחם על הקשר שלנו, שהגענו סוף סוך למקום טוב, מאוזן שבו שתינו מרוצים ונותנים אחד לשני, שהתגברנו על כל המשברים שהיו, שיש לי את הגבר שלי, החבר הכי טוב שלי והאהבה שלי.

היו לי כמה רגעים של העילמות שוב פעם הזכרתי לעצמי שזה לא באמת כזה טוב ושאני יחזור הביתה שוב הוא לא יהיה שם, הפעם האחרונה שהיינו בצימר זה היה לפני שנה וכמה חודשים, ביום הולדת שלי, בתחילת הקשר שלנו, יום לפני האסון.

הרגע הזה צרוב לי בזכרון טוב טוב, אני יודעת שהוא לעולם לא יחזור על עצמו, זה היה היום הולדת הכי שמח שהיה לי וגם שיהיה, מאותו רגע, כל שנה שתעבור, כל יום הולדת שיהיה זה יהיה בשבילי האזכרה שלך, לא יום הולדת.

את הדבר הזה אני לא יוכל לשנות, אני מאמינה שאני כן יחגוג אבל זה לעולם לא יהיה אמיתי ושמח, זה יהיה בשביל החברים לא בשבילי. חזרתי הביתה וחיכו לי הדכאון, העייפות, והכעס, כעס על עצמי שיצאתי בכלל לחופשה הזאת בשנה שעברה וחזרתי ולא ראיתי את פנייך, אם לא הייתי נוסעת אז הייתי מרוויחה עוד 3 ימים איתך! אתם בטח לא מבינים את המשמעות הזאת בשבילי, הרי הוא היה מת בכל מקרה, אבל זה עוד 3 ימים שהפסדתי אותו, 3 ימים נדירים שבהם הייתי זוכה לדבר איתו, שאולי הוא היה מספיק להגיד לי מזל טוב ואפילו לתת לי נשיקה וחיבוק, לא ניראה לי שאפילו נפרדתי ממנו כשנסעתי לצימר, פשוט הלכתי ולא דיברנו, הוא לא התקשר להגיד לי מזל טוב, הוא בטח חשב שיגיד לי כשאני יגיע הביתה...

אני כותבת את השורות האלה ולא מצליחה להפסיק לבכות, בכי שהיה עצור בתוכי כל כך הרבה זמן, ביום הולדת שלו,בחגים שהיו בלעדיו, עצרתי הכל, ניסיתי להתעלם, לא רציתי להישבר.

אני לא יכולה, לא רוצה לחזור עוד פעם מחופשה חלומית ולמצוא בית ריק מהדברים שלך, מהריח שלך, מהנוכחות שלך, אמא רצתה לעבור לבית אחר והשיגה את השלווה שלה, אבל אני לא, אתה נשאר בזיכרון, אבל זה לא מספיק!

התקוות כבר לא נראות באופק... הקעקוע שחרוט לי על היד לא מספק אותי כמו שחשבתי, השם שלך חרוט על גופי, אבל אני רוצה יותר אני רוצה שתהיה כאן!! והקעקוע הזה רק מוכיח שאתה לא כאן, אני לא מתחרטת שעשיתי אותו, זאת הייתה המטרה שלו שאני לעולם לא ישכח ושאתה תישאר חרוט בגופי ובזיכרוני שאני ישא אותך איתי לכל מקום, שאנשים ידעו שיש לי אח והוא לא נשאר מאחור, בעבר...אבל נפשי רוצה יותר! הייתי רוצה שלא תהיה לי סיבה לחרוט את שמך בגופי...אבל הרצון לא נחשב פה..

כבר הרבה זמן עולה לי בראש השאלה :

איך זה שלבן אדם קורים דברים רעים והוא נשאר בסוף לבד?

למה החברים בוחרים להעלם דווקא ברגעים שהכי צריך אותם?

או שזה רק אני והראש שלי?

אבל תכלס הרבה בוחרים ללכת כשנהיה קשה, וגם החברים הטובים באמת

גם להם לפעמים קשה מידי להתמודד איתי....