כן... אני יודעת שהרבה זמן לא כתבתי, לא יודעת ניסיתי ולא הצלחתי וכנראה שגם לא ממש הרגשתי צורך לכתוב.
קרו לי החודשיים האלה דברים ממש טובים ומחזקים, מה שכל כך ציפיתי וחיכיתי לו הגיע אליי! יצרתי קשר עם אחות שכולה, אבא שלי דיבר עם איזשהי עמותה והם נתנו לה את המספר שלי והיא התקשרה ודיברנו איזה שעה בטלפון. תאמת שזה ממש ריגש אותי, אתם בטח לא מבינים אבל כבר כל כך הרבה זמן חיפשתי ורציתי את זה שיהיה לי עם מי לדבר, מישהו שיבין אותי באמת, מה שרק אח\ות שכולה יכולים להבין. זה נתן לי כל כך הרבה כוח ותקווה והרגשת הזדהות, אני מרגישה שמשהו ממש השתנה בי בזכותה וגם האנשים שמסביבי שמו לב לכך. כבר באותו שבוע נפגשנו, והיא גם פגשה את אבא שלי ואחותי וישבנו ודיברנו על הכל ופתאום הרגשתי שאני בסדר, שזה לא רק אני, שככה זה לעוד אחים שאיבדו את אח/ות שלהם. עם "החברים" שלי אני מרגישה כל כך לא קשורה, כל כך שונה, שאסור לי להיות מי שאני, אני מבזבזת כל כך הרבה אנרגיות בלהיות מי שאני חושבת שהם מצפים ממני להיות שזה גומר אותי, אני גם לא מצליחה להינות ותסלחו לי שכתבתי חברים במרחאות ושאני צינית אבל ואללה ככה אני! ככה אני רואה את הדברים מה לעשות, כל העולם שלי השתנה, המוות שלו שינה כל כך הרבה דברים בבית, בהורים, ובעיקר בי, באישיות שלי, הפכתי למישהי אחרת ונמאס לי להתנצל על זה, זה לא אשמתי שאח שלי מת, סתם, על כלום, על שטות של איזה חרא שאני צריכה לראות מדי פעם . אני לא יכולה לשלוט בזה, זה מה שהפכתי להיות, קשה לי יותר לשמוח, קשה לי לצחוק מהשטויות המפגרות שלהם, אני לא עושה את זה בכוונה, אני פשוט לא מסוגלת, ואני גם לא יכולה להיות עצובה ומסכנה וחסרת אונים כי אני לא, אני תוקפנית ואני כועסת ואני צינית ואני רואה את הדברים אחרת, כמו שאנשים מסביבי אומרים, אני נורא קיצונית, אבל אני לא חושבת ככה. אני לא קיצונית, זה מה שקורה לבן אדם שאיבד אדם קרוב, הוא כועס, הוא מרגיש שהעולם רימה אותו, שחוקי הטבע רימו אותו, שכולם מרמים אותו, מה לעשות אני לא יכולה וגם לא רוצה לשנות את זה זה מה שאני מרגישה ונמאס לי להרגיש שזה לא בסדר!
לדבר איתה עזר לי להבין עוד דברים על עצמי ולהרגיש שאני בסדר, שאני בדרך הנכונה, שמותר לי לכעוס, ושמותר לי לא לראות את אח שלי כמו איזה מלאך, הבן אדם הכי טוב ומקסים שהיה, כי הוא אח שלי, אני לא חושבת שיש מישהו שרואה באחים שלו רק את הדברים הטובים וחושב עליו שהוא מושלם, כי זה לא ככה, אחים רבים הרבה וכועסים אחד על השני, הם רואים גם את הצדדים הלא כל כך טובים אחד של השני, ודיברנו על זה שזה נורא קשה לשמוע את ההורים מדברים עליו, כאילו שהוא הבן אדם הכי טוב ויפה ומתחשב שקיים. זה כאילו הם לא מדברים על אח שלי, זה הבן שלהם, אבל לא אח שלי, אח שלי היה מעצבן ומציק והוא היה גורם לי לצאת מדעתי בקלות, ונהנה מזה ובכל זאת אני מתגעגעת לזה... הכאב של ההורים הוא כאילו כאב אחר רק שלהם, שלא קשור אליי, כשהם בוכים או מתעצבים ומדברים עליו אני מרגישה כאילו אני מישהו שעומד מהצד, שלא קשור למשפחה הזאת, שאין לי זכות בכלל להרגיש גם כאב כי הוא היה הבן שלהם ואני רק אחותו. בקיצור העובדה שדיברתי איתה ומצאתי מישהי שאני ימשיך להיות איתה בקשר החייתה אותי מחדש, הכניסה לי איזשהו אור לחיים, פחות לבד. דבר נוסף שנורא עוזר לי זה הטיפולים אצל המטפלת האלטרנטיבית, עזבתי את הפסיכולוגית והתחלתי אצל מישהי חדשה, שאני מכירה אותה והיא מכירה את כל המשפחה שלי, היא טיפלה באבא שלי ובאח שלי ואני נורא אוהבת ונהנית לבוא לטיפולים ואני גם מרגישה הרבה יותר טוב אחר כך ושזה יותר עוזר לי מהפסיכולוגית. אנחנו די בהתחלה אבל לאט לאט זה משתפר ומתעצם...
אני גם רוצה להתחיל לרוץ ומקווה שאני יצליח להתמיד בזה וגם לפרוק את כל המתח והכעסים שליי...
יש לי גם הרבה דברים רעים ופסימים לדבר עליהם אבל החלטתי שאני ישאיר את זה לפוסט אחר ופעם אחרת כי ייצא לי פוסט די חיובי ולמרות שעכשיו דווקא כתבתי ממקום כואב בגלל דברים שקורים וקרו לא מזמן, אם הצלחתי לכתוב ולדבר על הדברים הטובים אני ישאיר את זה ככה. דברים רעים תמיד יש ולא חסר זמן להתעסק בהם.
ביי לבנתיים...=]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
