החיים בלעדייך

יש לי כל כך הרבה עדכונים, אני תוהה מה הכי חשוב לי לכתוב כי אני לא יכולה לכתוב על הכול בפוסט אחד . אני כבר איזה שבועיים מנסה לכתוב פשוט לא היה לי מתי והזמן המשיך לעבור וכך גם הדברים המשיכו להתרחש. כמו שראיתם בפוסט הקודם איכשהו הצלחתי לכתוב משהו נורמאלי והכול נמחק  בסוף אז עכשיו זה ייצא אחר לגמרי אבל אני מקווה שזה יצא גם טוב.

בשבת בלילה בדיוק לפני שבועיים אח של חבר שלי נהג שיכור כשהוא חזר ממסיבה וקרתה תאונה.  הוא נתקע בעץ ונפצע קשה, נכון להיום הוא בבית חולים רמב"ם בטיפול נמרץ עם פגיעה קשה בראש ובאחת מחוליות הצוואר. המצב שלו קשה אבל יש גם כמה סימנים טובים: הוא מוגדר כיציב והוא הזיז את הרגליים והידיים וגם פתח עיניים, כל זה הוא עשה גם בשעות הביקור כשביקשו ממנו לעשות את זה. מה שאומר שהוא שומע ומבין. בגלל הפגיעה שלו בחולייה והאזור העדין אסור שהוא יזוז והוא מקובע, הוא מורדם ומונשם כי הגוף שלו צריך לנוח ולכל פעם מפחיתים טיפה את ההרדמה, לנסות להכניס את הגוף למצב של ערנות והכרה. הרופאים לא אומרים יותר מידי ואי אפשר לדעת מה התוצאות של הפגיעה כרגע, רק לקוות לטוב ביותר.

אני מנסה לתאר את הרגשות המנוגדים שהיו לי באותו רגע שחבר שלי הודיע לי על התאונה ובמהלך כל השבוע שהייתי איתו בבית חולים. ברגע שהוא התקשר והודיע לי זה ישר לחץ לי על איזה כפתור והחזיר אותי לסרט שהייתי בו לפני שנה וחצי וכשהודיעו לי על התאונה ושאוהדי נפצע. כשניתקתי את השיחה חיכיתי שכולם יצאו מהכיתה, ופרצתי בבכי כשהיינו רק אני והמורה שלי לתנ"ך בכיתה (זה כזה מוזר לי שהבן אדם שהרגשתי נוח לבכות לידו זה איזה מורה ולא חברה) .  ראיתי את הנורא מכל קורה כבר דמיינתי את זה בתוך הראש שלי וזה עיצבן אותי, לא רציתי לבוא ככה לחבר שלי רציתי לבוא אופטימית כמה שיותר בשבילו אבל לא הצלחתי לנתק את אח שלי מכל זה ואת מה שקרה לו בסוף. אחרי כמה שעות שהרגעתי את עצמי והכנסתי לי לראש שעוד לא קרה כלום ושאסור לי לחשוב כאלה דברים לקחתי אוטובוס לרמב"ם, באותו זמן הוא היה במצב של סכנת חיים ואלו היו 24 שעות קריטיות לאחר ניתוח, לבסוף הוא התאושש. כשהגעתי לשם השתדלתי כמה שיותר לא להכניס את עצמי ואת הרגשות שלי לעניין ולהיות שם נטו בשבילו, למרות שזה היה לי נורא קשה, הוא תמך בי מספיק ועכשיו הגיע תורי להיות שם בשבילו. אני עדיין תוהה איזה מין מבחן אלוהים שלח לי עכשיו, חשבתי שלמדתי מספיק ממה שהוא הביא לי לפני שנה וחצי אבל כנראה שלא בשבילו. פתאום אני מבינה מזה להיות בצד השני, בתפקיד ההפוך, שבו חבר שלי היה מאז. כמה  שזה קשה להיות זה שעומד מהצד ומנסה לעזור, אבל יודע שאתה בעצם חסר אונים ושאתה לא יכול לחסוך מהבן אדם שאתה אוהב את הכאב הנורא הזה, כמה שזה מתסכל, הרגשתי חסרת תועלת. הרגשתי שעכשיו ניתנה לי הזדמנות באמת להיות שם בשבילו ולהבין אותו כי היינו באותו מצב אבל עדיין הוא לא כמוני, הוא לא פתח ושפך בפניי את ליבו כמו שרציתי שיעשה, הוא סגור, קשה לו לדבר, אז אני צריכה לחכות בסבלנות ומדי פעם הוא מנדב לי קצת מידע למה שמתחולל אצלו בפנים, למרות שאני כבר יודעת וחוויתי את כל זה. ההבדל הוא שאני חיכיתי בצפייה ודאגתי במשך 5 שעות בערך כשבסופן הודיעו לי שהוא לא החזיק מעמד ולא זכיתי להיפרד ממנו, נשארתי בבית עם אחותי.  יש כאלה שיראו את המצב הזה כיותר גרוע,לשבת ולחכות ולצפות במשך שבועיים שלמים בחוסר וודאות זה נורא קשה ומתסכל, אבל אני רואה את זה אחרת, אני כמה שזה נשמע מוזר מקנאה בהם! אח שלי אחרי 5 שעות ברמב"ם באותה מחלקה , איבד את חייו, לא ניתנה לי האפשרות לראות אותו או להיפרד ממנו והם, הם רואים אותו פעמיים ביום, מדברים איתו, ויש להם את הזכות לקוות שיהיה טוב שממני נלקחה. זה אולי הכי קשה לי, לראות את התקווה שיש להם בעיניים שלי כבר אין. הוא בחיים, והכל עוד אפשרי, ויש סימנים טובים, ואני באמת שמחה ואני מדברת עם אח שלי כל הזמן ומבקשת ומייחלת שיהיה טוב, שיעזור לו, שלא ייתן לו ללכת ואני סומכת עליו, על המלאך שלי ששומר על הכל מלמעלה, מבחינתי הוא כמו סגן כזה של אלוהים שיכול לקמבן תעניינים שם.       

אני באמת מקווה שיהיה טוב!                                                                                                         אני פשוט כועסת על העולם שאצלי זה לא קרה.....

 אוהדי...תשמור עליו, תעשה שיהיה טוב

אמן 

חרא...כתבתי הרגע את הפוסט הכי משמעותי שכתבתי אי פעם וכשבאתי לפרסם זה נחמק

אוףףףףףףףף