החיים בלעדייך

אני לא יודעת כמה זמן אני יחזיק מעמד כאן, בבית הזה, הלכת והשארת לי תפקידים שלא מתאימים למידותי.

אני רוצה לצעוק, אני רוצה לברוח, אני רוצה לחזור להיות ילדה, נערה, לחוות את גיל ההתבגרות, נאלצתי לוותר על כל זה ברגע שהלכת.

17 וחצי זה רק הגיל, בפנים תוסיפו לי עוד 10 שנים, סבבה אני רואה את הדברים הטובים, אני אוהבת את מי שאני עכשיו ואני יודעת שאם כל זה לא היה קורה אני לא הייתי מי שאני היום, עיצבת את אישיותי מחדש, הפכת אותי לבוגרת יותר, חזקה יותר, מבינה יותר רגישה יותר אבל מה עם אמא ואבא?

אני שונאת את זה, אני שונאת את רגשות האשמה שהם עושים לי, בלי שהם יודעים בכלל, הם חזרו להם לגיל הילדות שלהם, והפכו אותי לבוגרת, למתווכת, למוותרת, למתפשרת, לתומכת, לפותרת, לדואגת, למגינה. נמאס לי, אני לא חושבת שזה התפקיד שלי, אני לא רוצה את התפקיד הזה, אני לא יכולה להמשיך להתעלם מהכאב שלי ולדאוג רק להם ומי ידאג לי?

אני רוצה לחזור להיות הילדה שלכם! אני רוצה לעשות את הדברים שעושים לי טוב, שמרפאים אותי, שנותנים לי כוח ואנרגיות להמשיך, בלי להרגיש אשמה.

אמא, כל שבוע יהיה יום שישי, ככה זה, כל החיים זה יחזור על זה, אני לא יכולה כל יום שישי להיות שם איתך! לפעמים יש לי את הדברים שלי והעיסוקים שלי ואת צריכה להתמודד עם זה, אני יודעת שקשה לך ביום שישי כי הוא נהרג ביום שישי אבל אני לא יכולה להעלים את היום הזה מהשבוע, אם הייתי יכולה הייתי עושה זאת.

אני מצטערת שהוטל עלייך להמשיך ולגדל את שאר ילדייך אבל אני לא יכולה לשנות זאת, אני יודעת שקשה לך אבל גם אנחנו כאן ואנחנו בחיים! אני יודעת שאת לא שחכת את זה, ושאת רואה אותנו אבל לפעמים זה מרגיש שנתת לכאב שלך להיות לפנינו ואני לא שופטת ואני מבינה וזה בסדר, אני כבר ילדה גדולה, אבל בנוסף לכך אני צריכה לשים את הכאב שלך לפני שלי ואין אף אחד שידאג לי וכל הדברים האלה מבזבזים לי כל כך הרבה אנרגיות שלא נשארים לי כוחות.

אבא, אני יודעת שאתה רגיל להיות הטוב, הרגיש, המקשיב, המבין זה שתומך בי תמיד ובכל מצב. אתה סבור שאתה עושה את זה גם עכשיו אבל אתה כבר לא רואה, אתה לא רואה אותי ואת הכאב שלי, אתה כבר לא מבחין אם אני עצובה כמו שפעם היית עושה, לא היית צריך שאני יגיד לך אפילו, דרך הקול שלי היית יודע. ובכל זאת, אתה סבור שהכל בסדר, ושאתה לא שם את הכאב שלך לפנינו אבל זה לא ככה, אני חושבת שזה בלתי אפשרי, הרי גם אני לפעמים לא רואה אנשים שקרובים לי מרוב שאני עסוקה בבעיות שלי, אבל אני באמת ניסיתי להראות את עצמי וזה לא הולך לי. אני לא מסוגלת לפתוח את הפה איתך, אני לא מסוגלת להוציא מילה אחת ולהודות בפניך שחלק מהפעולות ומההתנהגות שלך פוגעים בי כל כך בלי שאתה שם לב בכלל, רגשי האשמה שנוצרים בי אוכלים אותי מבפנים. אני,הילדה שתמיד מדברת ואף פעם לא שותקת על דברים שכואבים לה או לא מתאימים לה הופכת אילמת לדמותך.

 ניראה לי שזה הפעם הראשונה שאני מרגישה ככה, כל כך עצורה מבפנים, פשוט לא מסוגלת. אני יודעת שאם אני רק יגיד, אתה תעשה הכל כדי לשנות את זה כי אתה לא עושה את זה בכוונה אבל אני כל כך מפחדת לפגוע בך, להגיד לך שאתה כל הזמן נעלב מדברים שאתה לא אמור להעלב ושאני צריכה גם את השקט שלי ואת הזמן שלי ואת הדברים שלי שעושים לי טוב ומה לעשות זה לפעמים יבוא על חשבונך כי אני לא יכולה לשכפל את עצמי. זה לא נראה לי בסדר שאני צריכה לוותר על כל אלה, על האור שלי, על הכוח שלי, בשבילך ובשביל אמא, בסופו של דבר אני יגיע לאפיסת כוחות, ואני לא יכולה לתת לזה לקרות. אני כבר לא מסוגלת לפנות אלייך כשרע או עצוב לי, בטח לא אם זה קשור לאוהד, הרי מזה הכאב שלי לעומת הכאב שלך, אין לי זכות בכלל לבוא בטענות מול כאבך.

וכשאתה ואמא מדברים על זה ואני רואה את הכאב שלכם זה התחושה הכי לא נעימה שחוויתי מעולם, זה יוצר לי מין חשק עז לברוח כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר, לשכוח מהכל, להתעלם מזה, אני לא יודעת איך לעכל את זה, את העובדה שההורים שלי הופכים לשברירים וחלשים ועצובים.

אני יודעת שקנית את הבית במטרה טובה, זה הדבר שהכי רציתי, היה לי קשה לעזוב את הבית שבו גדלנו, אבל עכשיו זה יוצר לי כל כך הרבה בעיות וקונפליקטים שאין להם שום פתרון טוב,

אני כל הזמן באמצע, בינך לבין אמא. עכשיו כשאתה קרוב, זה מרגיש כאילו אמא נלחמת עלינו, מה שקצת מחמיא אבל יוצר תסבוכים, אתה כל הזמן אומר שלא נעים לך להיות לבד בבית אז אני רוצה להיות איתך גם בגלל זה וגם בגלל שאני רוצה להיות בקרבתך, הרי עם אמא אני כל יום וכשאני באה אלייך אני מרגישה שאמא כועסת או מתעצבת לא יודעת... לפעמים היא לא אומרת אז אני עוברת הלאה כי אין לי ברירה זה או לפגוע בך או לפגוע בה , אז כל פעם אני בוחרת במישהו אחר שייפגע, שיהיה מאוזן. אבל יש גם פעמים שהיא מראה את זה במפורש, ואומרת שהיא לא רוצה לישון לבד, אבל גם אתה לא רוצה ולא נעים לשתיכם ושתיכם צריכים אותי אבל איך אני יכולה לבחור?!!??! שתיכם ההורים שלי ולא משנה מה אני יעשה מישהו ייפגע והלב שלי יימחץ עוד קצת.

אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איך זה נשמע לכם, אלה שקוראים מהצד, אולי אתם חושבים שזה אגואיסטי ובטח גם אתם הייתם אומרים לי שאני " צריכה להיות חזקה בשביל ההורים" אבל מי החליט, מי אמר שלי קל יותר, שאני חזקה יותר, הרי אני ילדה, נערה, עוד מעט בת 18, מי החליט שנגזר עליי כבר עכשיו להפוך להורה? זה לא מה שאני רוצה בחיים שלי, זה גם לא משהו שאני חושבת שאני יכולה לעשות למשך זמן, הרי ייגמרו לי הכוחות ואז אני בכלל לא יוכל לדאוג לאף אחד וגם לא לעצמי וזה רק יפרק ויערער עוד יותר את המשפחה.

אני יודעת שבטח תגידו שלדבר איתם וזהו, אוני יודעת שזה הפתרון, אבל אני לא מצליחה, משהו בפנים שם קורה ומונע מזה לצאת...

אני מקווה שעוד חצי שנה אני ייצא מהבית לשנת שרות ואחרי זה לצבא ואז אולי יהיה יותר טוב, אמא ואבא יהיו חייבים לחזור לעצמם ולתפקד בצורה יותר הורית ואני יחזור להיות הילדה שלהם שמגיעה בסופי שבוע ומחכה לה אוכל ומיטה חמה... =]

תפרגנו על האופיטמיות אני לא יודעת מה יש לי בזמן האחרון אבל אני אוהבת את זה...!

כן... אני יודעת שהרבה זמן לא כתבתי, לא יודעת ניסיתי ולא הצלחתי וכנראה שגם לא ממש הרגשתי צורך לכתוב.

קרו לי החודשיים האלה דברים ממש טובים ומחזקים, מה שכל כך ציפיתי וחיכיתי לו הגיע אליי! יצרתי קשר עם אחות שכולה, אבא שלי דיבר עם איזשהי עמותה והם נתנו לה את המספר שלי והיא התקשרה ודיברנו איזה שעה בטלפון. תאמת שזה ממש ריגש אותי, אתם בטח לא מבינים אבל כבר כל כך הרבה זמן חיפשתי ורציתי את זה שיהיה לי עם מי לדבר, מישהו שיבין אותי באמת, מה שרק אח\ות שכולה יכולים להבין. זה נתן לי כל כך הרבה כוח ותקווה והרגשת הזדהות, אני מרגישה שמשהו ממש השתנה בי בזכותה וגם האנשים שמסביבי שמו לב לכך. כבר באותו שבוע נפגשנו, והיא גם פגשה את אבא שלי ואחותי וישבנו ודיברנו על הכל ופתאום הרגשתי שאני בסדר, שזה לא רק אני, שככה זה לעוד אחים שאיבדו את אח/ות שלהם. עם "החברים" שלי אני מרגישה כל כך לא קשורה, כל כך שונה, שאסור לי להיות מי שאני, אני מבזבזת כל כך הרבה אנרגיות בלהיות מי שאני חושבת שהם מצפים ממני להיות שזה גומר אותי, אני גם לא מצליחה להינות ותסלחו לי שכתבתי חברים במרחאות ושאני צינית אבל ואללה ככה אני! ככה אני רואה את הדברים מה לעשות, כל העולם שלי השתנה, המוות שלו שינה כל כך הרבה דברים בבית, בהורים, ובעיקר בי, באישיות שלי, הפכתי למישהי אחרת  ונמאס לי להתנצל על זה, זה לא אשמתי שאח שלי מת, סתם, על כלום, על שטות של איזה חרא שאני צריכה לראות מדי פעם . אני לא יכולה לשלוט בזה, זה מה שהפכתי להיות, קשה לי יותר לשמוח, קשה לי לצחוק מהשטויות המפגרות שלהם, אני לא עושה את זה בכוונה, אני פשוט לא מסוגלת, ואני גם לא יכולה להיות עצובה ומסכנה וחסרת אונים כי אני לא, אני תוקפנית ואני כועסת ואני צינית ואני רואה את הדברים אחרת, כמו שאנשים מסביבי אומרים, אני נורא קיצונית, אבל אני לא חושבת ככה. אני לא קיצונית, זה מה שקורה לבן אדם שאיבד אדם קרוב, הוא כועס, הוא מרגיש שהעולם רימה אותו, שחוקי הטבע רימו אותו, שכולם מרמים אותו, מה לעשות אני לא יכולה וגם לא רוצה לשנות את זה זה מה שאני מרגישה ונמאס לי להרגיש שזה לא בסדר!

לדבר איתה עזר לי להבין עוד דברים על עצמי ולהרגיש שאני בסדר, שאני בדרך הנכונה, שמותר לי לכעוס, ושמותר לי לא לראות את אח שלי כמו איזה מלאך, הבן אדם הכי טוב ומקסים שהיה, כי הוא אח שלי, אני לא חושבת שיש מישהו שרואה באחים שלו רק את הדברים הטובים וחושב עליו שהוא מושלם, כי זה לא ככה, אחים רבים הרבה וכועסים אחד על השני, הם רואים גם את הצדדים הלא כל כך טובים אחד של השני, ודיברנו על זה שזה נורא קשה לשמוע את ההורים מדברים עליו, כאילו שהוא הבן אדם הכי טוב ויפה ומתחשב שקיים. זה כאילו הם לא מדברים על אח שלי, זה הבן שלהם, אבל לא אח שלי, אח שלי היה מעצבן ומציק והוא היה גורם לי לצאת מדעתי בקלות, ונהנה מזה ובכל זאת אני מתגעגעת לזה... הכאב של ההורים הוא כאילו כאב אחר רק שלהם, שלא קשור אליי, כשהם בוכים או מתעצבים ומדברים עליו אני מרגישה כאילו אני מישהו שעומד מהצד, שלא קשור למשפחה הזאת, שאין לי זכות בכלל להרגיש  גם כאב כי הוא היה הבן שלהם ואני רק אחותו. בקיצור העובדה שדיברתי איתה ומצאתי מישהי שאני ימשיך להיות איתה בקשר החייתה אותי מחדש, הכניסה לי איזשהו אור לחיים, פחות לבד. דבר נוסף שנורא עוזר לי זה הטיפולים אצל המטפלת האלטרנטיבית, עזבתי את הפסיכולוגית והתחלתי אצל מישהי חדשה, שאני מכירה אותה והיא מכירה את כל המשפחה שלי, היא טיפלה באבא שלי ובאח שלי ואני נורא אוהבת ונהנית לבוא לטיפולים ואני גם מרגישה הרבה יותר טוב אחר כך ושזה יותר עוזר לי מהפסיכולוגית. אנחנו די בהתחלה אבל לאט לאט זה משתפר ומתעצם...

אני גם רוצה להתחיל לרוץ ומקווה שאני יצליח להתמיד בזה וגם לפרוק את כל המתח והכעסים שליי...

יש לי גם הרבה דברים רעים ופסימים לדבר עליהם אבל החלטתי שאני ישאיר את זה לפוסט אחר ופעם אחרת כי ייצא לי פוסט די חיובי ולמרות שעכשיו דווקא כתבתי ממקום כואב בגלל דברים שקורים וקרו לא מזמן, אם הצלחתי לכתוב ולדבר על הדברים הטובים אני ישאיר את זה ככה. דברים רעים תמיד יש ולא חסר זמן להתעסק בהם.

ביי לבנתיים...=]