החיים בלעדייך

נמאס לי, אני לא ישחק איתך יותר במשחקי הצביעות האלה, אני לא מוכנה להפוך להיות כמוך

אל תסחפי אותי עם הצביעות הזאת שלך, אל תדברי איתי רק בגלל שאני טסה וזה יהיה לא יפה אם לא תתקשר.י

אני לא מוכנה לשתף פעולה, אנ לא כמוך ולעולם לא יהיה, היינו אמורות להיות חברות אמיתיות לא חברות של שקרים וחיוכים מזויפים.

נמאס לי כבר מזה שאת מרגישה אשמה ואז מדברת איתי, זאת לא המטרה שלי, בגלל זה לא אמרתי לך כלום, בגלל זה לא המשכתי לריב, בגלל זה לא יצאתי עלייך ואמרתי את כל מה שאני מרגישה אלייך וכמה שפגעת בי וכמה שאני חושבת שהיית לא בסדר.

כי אניי יודעת שזה סתם יוביל לסליחה חסרת משמעות מבחינתך, רק בשביל לא להרגיש אשמה, אבל בתכלס את לא באמת מאמינה לזה את לא באמת חושבת שהיית לא בסדר, את לא היית מגיעה לזה לבד.

אני יודעת שעכשיו לא הייתי שם בשבילך, ואמרתי סליחה אבל אני לא מתחרטת, זה לא היה בכוונה בשביל לפגוע בך.

אבל כן החזקתי את עצמי מלעזור לך, מלהראות לך שאני שם, כי אני כבר באמת לא פה, אני כבר לא יכולה להיות חברה שלך, אני כבר לא רוצה, אני כבר לא מרגישה שאני צריכה לתמוך בך ואני מעדיפה לא לעשות את זה אפילו שזה מגעיל ופוגע, אני מעדיפה להראות לך שאני כבר לא חברה שלך, אני כבר לא פה, מאאשר להיות פה אבל לא באמת להתכוון, לא באמת להבין, לא באמת לנסות להזדהות עם הכאב שלך שלא באמת מטריד אותי יותר מידי, מה לעשות זה מה ששאני מרגישה אלייך עכשיו ואני יהיה אמיתית ומגעילה משקרנית צבועה שיוצאת חברה!

אין לי מה לעשות עם בן אדם כמוך, אני רוצה חברה, לא מישיהי ששמה את האגו שלה לפני הכל, תכלס את מפסידה כל כך הרבה בגלל האגו הזה ואני ראיתי אותך מפסידה אנשים, אנשים שאהבו אותך ועכשיו גם אותי הפסדת בגלל זה וזה לא משנה אם היו לך סיבות להתנהגות שלך או אם את מצטערת

את העדפת לשתוק וזה סבבה, רק אל תבואי אליי אחרי זה ותדברי איתי כאילו אנחנו חברות!

מחר אני טסה, מלאה בציפיה, פחד וחוסר וודאות.

אני לא מפחדת להרגיש, אני לא מפחדת לבכות אני פשוט מקווה שאני ייצא מזה ויוכל לישון בלילה שזה לא יהיה יותר מידי בשבילי

מזה אני מפחדת.

אני מקווה שאני ילמד ויחזור שונה מתiקנת עם מחשבות ודברים לשנות בי ובחיים שלי, להפוך אותם לטובים יותר, להעריך מה שיש לי:

חברים אהבה משפחה (מפורקת ושבורה) אבל משפחה, זה מה שיש, תמיד יש אנשים במצב יותר גרוע.

אבל מה שמדהים זה אנשים שהיו במצב יותר גרוע ועכשיו נמאצים במקום טוב, אנשים שהתגברו על הקשיים ושיקמו את חייהם, שגדלו בעולם אכזרי, היו רדופים וחסרי שום בטחון ואלו שהיה להם מזל, וניצלו, מצאו את מקומם והקימו משפחה ופשוט לא וויתרו נלחמו בכל כוכם!

אני פשוט מעריצה אותם,

מקווה שאוכל לשאוב כוחות מהמסע הזה...

ציפור הנפש שלי פגועה לחלוטין, התרסקה לחלקיקים, ניראלי שהיא גוססת.

אני מרגישה אותה גוססת לאט לאט, כל יום הכאב מתגבר ובאותו זמן גם נחלש, כבר התרגלתי.

כאילו משהו תקוע לי עמוק בבטן, הוא חייב לצאת אני חייבת להקיא ממני את התחושות האלה.

בזמן האחרון אני חושבת על עצמי כאילו מהצד, התחלתי להגיד לעצמי שמשהו פה לא בסדר,

אני מתעוררת בבוקר עם כאב עמוק בפנים והולכת לישון בשביל לא להרגיש את הכאב הזה,

רק כשאני ישנה, הכאב נעלם וככה זה חוזר על עצמו כבר כמה שבועות, אולי חודשים.

ואף אחד לא רואה את זה, לא רואים אותי, לא רואים את הפצע העמוק שנפער בתוכי, רק שופטים

מסתכלים עליי ועל המעשים שלי כאילו הם אינם קשורים למה שמתחולל אצלי בתוך הלב.

ממשיכים הלאה, עוברים לדבר הבא, מתעסקים בדברים שבאמת מעניינים, דברים חסרי משעמות,

דברים שקל להתעסק בהם, שהם לא יותר מידי בשבילם, דברים רגילים, שאינם מקשים עליהם.

לפעמים אני חושבת שאולי אני פשוט יותר מידי, בעצם אני בטוחה, שפשוט בשביל כמה אנשים

בחיי אני יותר מידי, הדברים שמעסיקים אותי יותר מידי קשים ועצובים בשבילם אז הם פשוט וויתרו עליי.

הם מעדיפים לברוח מזה, מהמציאות שלי, אבל זה עדיין כאן, אני והכאב שלי עדיין פה, עומדים, חסרי כל,

חסרי נשק וחסרי הגנה, מנסים להילחם, מנסים להראות את עצמנו... אבל נשארים שקופים, בלתי נראים לעין...!

אני חולה במחלה שקוראים לה המציאות, זה מה שיש לי והנפש, ציפור הנפש הקטנה שלי

איננה מוכנה לקבל את זה, היא מנסה להילחם במציאות, ואלו התוצאות, אכזבה, יאוש...

אני כל כך מתעגעת אלייך, לא יודעת למה אני עושה את זה, אבל אני ממשיכה לקרוא לך בלילות

כאילו אתה באמת יכול לחזור, לחיות ....