♥ ~ כשהחיים נותנים לך הזדמנות ~ ♥

תהינו (= 

מה הטעם? חשבה נטלי לעצמה, בועטת בכל אבן שעומדת בדרכה. מה הטעם ללכת את הדרך הזאת כל פעם מחדש, אם כל מה שהיא מקבלת זה נזיפות ומבטים לועגים של כל סובביה? זה בלתי נסבל. אז מה אם היא לא מכינה שיעורים. במה מתמטיקה תעזור לה בחיים? והיסטוריה? לא נחוץ בכלל. סתם בזבוז זמן. אוקי, עם הנזיפות היא יכולה להסתדר, שילכו לעזאזל כל המורים, אבל המבטים? למה כולם נועצים בה מבטים כל הזמן? בטח בגלל איך שהיא מתלבשת. או בגלל איך שהיא מסדרת את השיער. הדבר היחיד שעובר בראש של הילדים הדפוקים האלה זה איך שהיא נראת! כאילו שזה מה שמשנה לה עכשיו. מה אכפת לה איך היא נראת?

כל פעם בבוקר היא רוצה כבר לעוף מהבית הזה, הבית המעצבן שלה, וכשהיא מגיעה לבית הספר היא מתה לעוף משם כבר. אף אחד לא רוצה בה. בבית צועקים עליה, בבית הספר צועקים עליה... בבית הספר מציקים לה, ובבית.... 

נטלי הייתה על סף בכי. אל תחשבי על זה, אמרה לעצמה בלב. אך זה לא עזר. היא ישבה על ספסל באמצע הדרך והחלה לבכות.

"נטלי..? הכל בסדר?" אמרה שירז בשקט. הן לא היו החברות הכי טובות, אבל.. מה לעשות, כשרואים ילד בוכה, חשבה שירז, צריך לעזור לו. ואם לא מתוך הלב, אז מתוך נימוס.

"לא! הכל חרא!" צעקה נטלי. היא לא התכוונה להתפרץ ככה, אבל מה אכפת לה? הדבר האחרון שרצתה זה להתחשב באחרים. במיוחד לא בשירז.

"את.. רוצה לספר לי מה קרה?.." אמרה שירז, מבוהלת מהצעקה, והתיישבה לצד נטלי על הספסל.

היא התביישה על שצעקה קודם, שירז כל כך נחמדה פתאום.. פתאום בלי מבטי גועל. בלי המבטי סלידה שנהגה תמיד לנעוץ בנטלי.

"אני לא יודעת איך.." אמרה, דמעות בעיניה, ובאמת לא ידעה איך. בעצם, בכלל אסור לה לספר. ההורים שלה יהרגו אותה..

דקה של שתיקה עברה. מוחה של נטלי קדח. לספר? לא לספר?

"תנסי" אמרה שירז, ופתאום קלטה שהיא מאחרת לשיעור ספרות ברבע שעה. מה הטעם בשעון היד הזה, אם גם כשהיא מודעת לשעה היא מאחרת?

"אממ.." לא. היא לא תספר. שהמורים נוזפים בה? שירז שומעת. שנועצים בה מבטים? שירז היא אחת מהם. אבל את הסוד שלה, זה שלא העזה לספר לאף אחד, לא תספר לילדה מעצבנת בשם שירז שפתאום החליטה להיות נחמדה. נחמדה, עאלק. סתם צבועה. היא הצטערה שהפסיקה לצעוק.

"לא.. לא משנה.. נו.. כלום" גמגמה נטלי.

"קדימה, את יכולה לספר לי" שירז האיצה בה.

"זה כלום" חזרה נטלי, בקול ברור יותר. היא ניגבה את דמעותיה האחרונות והכריחה את עצמה להפסיק לבכות.

"אל תתביישי.. זה תמיד עוזר לשטף אחרים" אמרה שירז. איזה מטרד, חשבה נטלי. היא פשוט לא מבינה.

"חבר שלי נפרד ממני" שיקרה. "נדבר אחר כך, אני מאחרת לשיעור" הוסיפה לשקר. היא חמקה במהירות והחלה ללכת לכיוון בית הספר לפני ששירז הספיקה לומר משהו נוסף.

המורה למתמטיקה, שהייתה אמורה ללמד בשיעור הראשון הייתה חולה, אז היה להם חלון של שעה על הבוקר. נשמע כיף, אה? לילדים עם הורים נורמאלים, לפחות. אך נטלי יצאה מהבית בשעה שמונה ורבע, עדיף לה לבלות שעה של שיעמום בבית הספר מאשר בבית. העיקר להיות רחוקה מהבית הלא נורמאלי הזה. מהאמא המשוגעת שהולכת לבית חולים לחולי נפש כל שני וחמישי בגלל התקפי עצבים, מהאבא שמנסה לשכנע אותה ללכת לפסיכולוג, וכשכרגיל היא מסרבת בתוקף ומתחילה להשתגע, הוא.. מכה אותה. והכי בלתי נסבל? שכשהוא, האבא שאמור להיות האבא האוהב והדואג של נטלי, זה שאמור להגן עליה, כשהאיש הזה (לא תקרא לו עוד אבא לעולם. הוא פשוט לא אבא שלה יותר) מתעצבן על אמה, או סתם מתעצבן, מה שקורה הרבה, הוא... מכה גם אותה. את נטלי. מכה אותה מכות רצח, עד שהיא נשבעת, כל פעם מחדש, שלא תוציא מילה מהפה. לאף אחד.

עכשיו, האישה הזאת והאיש הזה, שאמורים להיות האמא והאבא שלה, רבים כל הזמן זה עם זה. על דברים שטותיים כל כך. שילכו לעזאזל. היא לא תתפלא אם הם יתגרשו בקרוב. הרי, מה אכפת להם מנטלי? גם ככה היא סובלת מההתנהגות שלהם אליה, ומהצעקות בבית, ומ.. הכל! אז למה שהם יחשבו שלבת הלא רצויה הזאת, שנולדה בטעות, יהיה אכפת אם הם יתגרשו והיא לא תדע לאן ללכת? הם בכלל יודעים שיש לה רגשות? בכלל אכפת להם ממנה?

"הייי!" שמעה נטלי את מיטל אומרת לאביב בשער בית הספר, עם חיוך רחב מידי על הפנים שממש עצבן את נטלי,

"מה נשמע?" צהלה מיטל. "מה ההתרגשות, אחותי החורגת?" אמרה אביב למיטל בקול המשועמם שלה, כרגיל.

"אחותי החורגת, עאלק. תקשיבי, את לא תאמיני!" לאט לאט התרחקו מיטל ואביב אל עבר כיתה ח' 2, "אתמול אני, ירון, שירז וגיא היינו בסרט מפחיד אש, כאילו.. לא מהסרטים המעאפנים שלא מבינים כלום, סרט באמת מפחיד.. ונחשי מה? באמצע הסרט ירון כזה.. " נטלי כבר לא שמעה יותר, הן היו רחוקות מידי. וגם לא היה לה ממש אכפת. שתלך לעזאזל מיטל וה'ירוני פוני' שלה.

"היי נטלי, מה נשמע?" שמעה מישהו מאחורי גבה. בטח טמבל מכיתה ז', חשבה. היא הסתובבה ו.. זה היה ירון! לחייה האדימו. פתאום הצטערה על זה שזרקה על עצמה את הבגד הנורא ואיום הזה.

ממשיכה רק כשיהיו לפחות 7 קבועים ו- 45 תגובות!

רק עוד שני קבועים ואני מעלה את הפרק הבא ..-. [: