מה אני כבר אשמה בזה שהשעון המעורר לא צילצל לבית ספר
ובדיוק ביום הזה מכל הימים שאפשר שמו מתכונת במתמטיקה!
והיא שאמורה לתמוך בי ולהגיד זה לא נורא , אומרת למה לא קמת ?
היית צריכה לקום, את יודעת מה יהיה לך שנה הבאה (כי רציתי לעבור לביתספר בעיר שנה הבאה אז זה לקחת אוטובוס כל יום לעומת הביתספר שהוא 5 דקות מהבית שלי אבל אני סובלת בו חברתית) ועוד שטויות על זה שאני לא בסדר!
אני יותר טובה מכולם שם מבחינה לימודית אבל היא עדיין תכעס עלי ,
היא לא תגיד לי כל הכבוד על זה שקיבלתי 100 בשאר המתכונות שעשיתי
היא תגיד לי שזה לא בסדר שלא הגעתי למתכונת השניה.
היא בכלל מבינה מה עובר עלי כל יום?
לא! אבל היא עדין תגיד לי להישאר במקום שרע לי בו אפילו שיש לי בחירה אחרת לעבור.
דברים כאלה גורמים לי להעריך את ה-3 חברים שנשארו לי ואת הקבוצה שלי..
קח את כל מה שיש לי רק אל תגע בדבר אחד שמשאיר אותי שפוייה..
אל תיגע אף לא נגיעה קטנטונת בקבוצה שלי כי אם תעשה זאת,
אני אתרסק סופית.