העולם של טווינקי

הוא הלך במדבר, רגליו שוקעות בחול. בכל האופק לא נראה כלום חוץ מהמשטח הצהבהב שנמשך עד אין קץ, נפגש לבסוף עם השמיים.

המים נגמרו כבר לפני שעה, ולאט לאט הוא הרגיש את החום משפיע עליו. הוא היה עוצר לנוח בצל, לו רק היה צל. הוא כבר חשב לקבור את עצמו בחול עד שיהיה חושך, אבל ידע שלא יוכל לצאת מזה. והוא לא היה מוכן להתייאש. רבים במצבו אולי היו תוהים כיצד הגיע לשם, מה קרה לו שהוא לבדו במדבר ללא מים וללא שמץ של מושג איך להשיג עזרה. אולי גם אתם מהרהרים בשאלות אלו בדיוק. אבל הדרך היחידה לצאת מזה, היא להמשיך הלאה. לא לתהות יותר מדי. וזה מה שהוא עשה כרגע. הלך בתוך החול. לא העז להפסיק ללכת כי חשש שפשוט ייפול על רגליו ולא יקום.

הנה מגיעה רוח. רוח במדבר היא נס בפני עצמו. מי שהולך במדבר כמה דקות מפנטז על מים ונווה מדבר. מי שכבר הולך כמה שעות בלי לראות כלום, מצמצם את התקוות למשב רוח קל ומרענן שייתן לו את הכוח להמשיך ללכת. אבל הרוח הביאה אותה עוד משהו. בתוך משב הרוח, בעודו מטפס על אחת מגבעות החול הרבות שכבר טיפס. הוא הבין במשהו לבן. לבן אולי בדרך כלל לא בולט על צהוב בהיר, אבל עכשיו זה היה חד כמו שחור על גבי לבן. הוא רץ לעבר הנקודה הלבנה לפני שהרוח תמשיך איתה הלאה. זה היה נייר.

כמה ניירות כבר שינו לכם את התפיסה על החיים?

בטח אפס. ואם יש, אז זה ספר שלם ומלא וגדוש בתוכן. הנייר הזה שינה לו את החיים. הוא הביט בנייר והבין שלא תמיד צריך הרבה מילים כדי להגיד את מה שחשוב. הוא הביט בנייר, חושב על חייו המתבטאים דרך הנייר. עובר בראשו על אירועי חייו ומבין שלא חיי אותם כראוי. שאולי עבר דרך כל התחנות בחיים, אבל בהחלט לא מיצה את כל מה שיכל למצות. השמש כבר נטתה למערב, עוד מעט יחשיך, עכשיו המדבר קיבל גוון חדש. או שאולי הוא הסתכל עליו במשקפיים חדשות. במדבר הזה, הוא למד איך להסתכל על דברים. הוא הבין משהו, משהו שלא ניתן להבין בשום מקום אחר. הנייר שהיה כמו מראה על חייו בידו, והוא ממשיך בדרכו. הפעם הוא לא קיווה. הוא ידע שהוא יגיע. הכל בזכות נייר אחד. פיסה קטנה של נייר לבן.

הנייר היה ריק.

שתי הערות:

1. השעה מביאה השראה. אבל היא מביאה גם שגיאות, מצטער אם זה לא מספיק ברור או שיש שגיאות תחביר וכו', לא היה לי כוח או ראש לעבור על זה.

2. אני ממליץ, כמו כל דבר דומה. לקרוא פעמיים, זה חלק מהמטרה בקטע ובכל מקרה זה יעזור להדגיש דברים.

לילה טוב.