יש מישהו שאני מכירה כבר תקופה, שבמהלכה לא דיברנו אפילו פעם אחת, ואני מבזבזת את רובה על לחשוב עליו. הרבה פעמים כשאני חושבת עליו אני שואלת את עצמי אם הוא גם חושב עליי ככה. הספק הזה הורג אותי. האם שנינו מבזבזים שנים מחיינו על לחשוב בו זמנית אחד על השניה בלי לעשות עם זה כלום?
למרות שאני לא עושה כלום בכדי לקדם את העניינים בינינו, יצבוט לי מאד לראות אותו עם מישהי אחרת. אני נמשכת אליו. זה פשוט שהוא הבן אדם הכי יפה שאני מכירה, והכי מוכשר, והכי מצחיק, והכי הכל. אבל אני לא מאוהבת בו, נראה לי... אני לא בטוחה כי לא באמת הייתי מאוהבת אף פעם. זאת משיכה. שהייתי הורגת בשביל לדעת אם היא הדדית.
מוזר להגיד את זה. מוזר לחשוב על זה בכלל, כי כמו שאמרתי, אנחנו לא מדברים, אני בקושי רואה אותו, והמקום היחיד שבו הוא נמצא ושם אני פוגשת אותו זה הדימיון שלי. ומוזר לחשוב על משהו כזה דמיוני ומנותק מהמציאות. מה הייתי נותנת כדי לדעת אם זה אכן מנותק מהמציאות, או שזה מעסיק גם אותו באותה מידה. אלף סימני קריאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
