justDOIT

ככה - מה שדיברתי עליו אתמול - מחוק כרגע. כן, המטרה הזאת שהתחלתי לפעול לשמה - כרגע לא רלוונטית לי מסיבות שלא קשורות אליי. וזה כל כך מוריד לי את המוטיבציה להמשיך ולטרוח, למרות שאני אמורה לטרוח ככה בלי קשר. אבל זה מה שמראה לי כמה מטרה מול העיניים יכולה להניע אותך ולגרום לך להוציא הרבה יותר מעצמך.

כן אמא ואבא, אתם תתחרטו על הרגע שבו שללתם ממני את הדבר היחיד שהכניס לי ברק לעיניים וגרם לי לעשות דברים מועילים בבית. אפילו הציונים שלי עלו סעמק. באמא שלי אתם תתחרטו.

ועוד חדשות, הפעם טובות - יש מצב שביום שישי הזה אני אעשה לראשונה משהו מגניב. לא רוצה לדבר יותר מדי כי בזמן האחרון אני מתלהבת מדברים שטרם קרו ואז הם לא קורים.

אין לי מושג מה הייתי עושה בלי החברות הטובות שלי. אני יכולה לסמוך עליהן מכל בחינה, וחוץ מהן יש פה רק אנשים שאני לא קשורה אליהם, או אנשים שאני רוצה להיות קשורה אליהם ולא מצליחה. הן פשוט שומרות עליי שפויה בבית ספר האידיוטי הזה.

הזכרתי שאני בעצבים על ההורים שלי? בא לי את סבתא :(

זו הפעם הראשונה שיש לי מטרה מוחשית וספציפית מול העיניים, ואני פועלת באופן אקטיבי להשיג אותה. לא יכולתי לדמיין את ההרגשה הטובה שזה מקנה לפני כן.

יש מצב שבסופ"ש הזה עלה לי קצת הביטחון, את זה אדע בהמשך. מה שכן - השבוע וגם בסופ"ש הייתה לי הזדמנות לטפח ולפתח דברים בקטע החברתי ולא ניצלתי אותה, הייתי קצת חסרת כוח ומוטיבציה. well, f**k it.

אתמול גם למדתי דבר או שניים בענייני בנים. לא אפרט את המקרים אבל המסקנות הן: הראשונה - שאני שווה, ושאני הרבה יותר שווה כשאני מודעת לזה ולא נותנת לרגשי נחיתות להשתלט עליי - בהתנהגות, בדיבור או אפילו בשפת הגוף. השניה - שבכלל לא צריך לתת למראה להוריד לי את הביטחון כי זה לא מה שקובע. השלישית - שאני צריכה לצאת, להיות פתוחה, לפגוש, לדבר ולהקשיב, כי ככה זה קרוב מתמיד.

קצת אין לי כוח לבית הספר. לא ישנתי כמעט השבוע וגם לא כיפרתי על זה בשישי שבת, ככה שאני לא הולכת להיות להיט בימים הבאים. וגם, אני לא ממש רואה סיבה ללכת - אין לי דיבור איתו בכלל, והאחרים - אני בקשר איתם גם מחוץ למוסד הזה. השאר די מחוקים מבחינתי, למרות שאסור לי להתייחס לזה ככה ו"לשרוף" אנשים שאני לא מכירה.

בקיצור, אולי אני אקרא באנגלית קצת עכשיו כדי לדעת שעשיתי משהו היום חוץ מעבודות בית ולישון מעט. אה וגם ראיתי סרט.

בא לי להמשיך לכתוב ואין לי על מה. החיים שלי בזבל.

החלטתי מה אני הכי שונאת: להתחרט.

להצטער על משהו שאתה לא יכול לשנות זו התחושה הכי מתסכלת שיכולה להיות, ללא ספק.

בגלל זה אני מנסה לשכנע את עצמי עכשיו שאני לא באמת מצטערת שלא הייתי שם. רק בשביל לא להתמודד עם התחושה המייאשת הזאת, שאין מה לעשות איתה ואיך לפתור אותה, צריך פשוט לתת לזמן לעבור כדי להיפטר ממנה.

בכלל, אני צריכה להיות כזאת שלא מצטערת על דברים. עד עכשיו המשפט "הכל לטובה" הוכיח את עצמו פעם אחר פעם.

בלי קשר - עכשיו כשזה נגמר, השיגרה תשתנה לטובה, או יותר נכון תחזור לעצמה.

חופש של ארבעה ימים שאין לי מושג מה אני הולכת לעשות בו (מה שמגדיל את הסיכויים שיהיה לי זמן לחברות), ואז תחילתה האמיתית של שנת הלימודים, ההתחלה האחרונה בחיי של שנת לימודים בבית ספר. תכלס, מספיק.

מחר ראש השנה!!!!! חג הוא מבחינתי דבר שאי אפשר לא לאהוב ולשמוח לקראתו. קניות, בישולים, נקיונות, אורחים (עד כאן החלק של אמא).

חג שמח ושנה טובה לכולנו! מגיע לנו :)

שלשום, יום שישי אחרי הצהריים, הייתי ממש יפה.

מעניין אם אני אי פעם ארגיש יפה גם בלי לשים אייליינר, עיפרון, צללית שחורה, צללית לבנה, צללית ורודה וצללית סגולה, מסקרה וסומק.

זה יצא ממש יפה, ותכננתי לבוא ככה לבית הספר היום אבל לא היה לי מספיק זמן בשביל זה.

אז ככה - היום היה היום הראשון בבית הספר. לפניו עשיתי כל מיני הכנות בראש של גישה חיובית, לבוא עם חיוך וכו'. בתכלס כשהגעתי בבוקר נזכרתי שעוד אין כמעט אנשים בבית הספר בתקופה הזו, אז שאין לי הרבה אנשים להרשים. טוב, אראה את הימים הבאים כתקופת אימונים.

עדכון סדר בחדר: סידרתי מגירה שמכילה את האיפור שלי, מסודר בקופסאות קטנות, ואת המכתבים מהצבא.

בארונית שמתי מחברות, ספרים וקלסרים.

עכשיו נותרו לי שלוש מגירות, ובלאגן לא מוגדר על השטיח. היה קל להפריד את האיפור, ולאסוף ביחד את המחברות, אבל עכשיו הגעתי לחלק של הדברים שלא נמצאים תחת כותרת אחת אחד עם השני, ואין לי מושג איך ואיפה לשים אותם, וממה להתחיל.

נראה לי שאני אעביר את האיפור לטואלט. מה שאומר לזרוק את כל הזבל שתקעתי בו.

למה אין באתר הזה בלוג בנות טוב וממוסד?