ככה - מה שדיברתי עליו אתמול - מחוק כרגע. כן, המטרה הזאת שהתחלתי לפעול לשמה - כרגע לא רלוונטית לי מסיבות שלא קשורות אליי. וזה כל כך מוריד לי את המוטיבציה להמשיך ולטרוח, למרות שאני אמורה לטרוח ככה בלי קשר. אבל זה מה שמראה לי כמה מטרה מול העיניים יכולה להניע אותך ולגרום לך להוציא הרבה יותר מעצמך.
כן אמא ואבא, אתם תתחרטו על הרגע שבו שללתם ממני את הדבר היחיד שהכניס לי ברק לעיניים וגרם לי לעשות דברים מועילים בבית. אפילו הציונים שלי עלו סעמק. באמא שלי אתם תתחרטו.
ועוד חדשות, הפעם טובות - יש מצב שביום שישי הזה אני אעשה לראשונה משהו מגניב. לא רוצה לדבר יותר מדי כי בזמן האחרון אני מתלהבת מדברים שטרם קרו ואז הם לא קורים.
אין לי מושג מה הייתי עושה בלי החברות הטובות שלי. אני יכולה לסמוך עליהן מכל בחינה, וחוץ מהן יש פה רק אנשים שאני לא קשורה אליהם, או אנשים שאני רוצה להיות קשורה אליהם ולא מצליחה. הן פשוט שומרות עליי שפויה בבית ספר האידיוטי הזה.
הזכרתי שאני בעצבים על ההורים שלי? בא לי את סבתא :(
זו הפעם הראשונה שיש לי מטרה מוחשית וספציפית מול העיניים, ואני פועלת באופן אקטיבי להשיג אותה. לא יכולתי לדמיין את ההרגשה הטובה שזה מקנה לפני כן.
יש מצב שבסופ"ש הזה עלה לי קצת הביטחון, את זה אדע בהמשך. מה שכן - השבוע וגם בסופ"ש הייתה לי הזדמנות לטפח ולפתח דברים בקטע החברתי ולא ניצלתי אותה, הייתי קצת חסרת כוח ומוטיבציה. well, f**k it.
אתמול גם למדתי דבר או שניים בענייני בנים. לא אפרט את המקרים אבל המסקנות הן: הראשונה - שאני שווה, ושאני הרבה יותר שווה כשאני מודעת לזה ולא נותנת לרגשי נחיתות להשתלט עליי - בהתנהגות, בדיבור או אפילו בשפת הגוף. השניה - שבכלל לא צריך לתת למראה להוריד לי את הביטחון כי זה לא מה שקובע. השלישית - שאני צריכה לצאת, להיות פתוחה, לפגוש, לדבר ולהקשיב, כי ככה זה קרוב מתמיד.
קצת אין לי כוח לבית הספר. לא ישנתי כמעט השבוע וגם לא כיפרתי על זה בשישי שבת, ככה שאני לא הולכת להיות להיט בימים הבאים. וגם, אני לא ממש רואה סיבה ללכת - אין לי דיבור איתו בכלל, והאחרים - אני בקשר איתם גם מחוץ למוסד הזה. השאר די מחוקים מבחינתי, למרות שאסור לי להתייחס לזה ככה ו"לשרוף" אנשים שאני לא מכירה.
בקיצור, אולי אני אקרא באנגלית קצת עכשיו כדי לדעת שעשיתי משהו היום חוץ מעבודות בית ולישון מעט. אה וגם ראיתי סרט.
להצטער על משהו שאתה לא יכול לשנות זו התחושה הכי מתסכלת שיכולה להיות, ללא ספק.
בגלל זה אני מנסה לשכנע את עצמי עכשיו שאני לא באמת מצטערת שלא הייתי שם. רק בשביל לא להתמודד עם התחושה המייאשת הזאת, שאין מה לעשות איתה ואיך לפתור אותה, צריך פשוט לתת לזמן לעבור כדי להיפטר ממנה.
בכלל, אני צריכה להיות כזאת שלא מצטערת על דברים. עד עכשיו המשפט "הכל לטובה" הוכיח את עצמו פעם אחר פעם.
בלי קשר - עכשיו כשזה נגמר, השיגרה תשתנה לטובה, או יותר נכון תחזור לעצמה.
חופש של ארבעה ימים שאין לי מושג מה אני הולכת לעשות בו (מה שמגדיל את הסיכויים שיהיה לי זמן לחברות), ואז תחילתה האמיתית של שנת הלימודים, ההתחלה האחרונה בחיי של שנת לימודים בבית ספר. תכלס, מספיק.
מחר ראש השנה!!!!! חג הוא מבחינתי דבר שאי אפשר לא לאהוב ולשמוח לקראתו. קניות, בישולים, נקיונות, אורחים (עד כאן החלק של אמא).
אמא חזרה מלהקפיץ את אחותי לחוג, נכנסה לחדר שלי ואיימה שוב לזרוק את כל הדברים שעל הריצפה לפח. אחר כך אמרה שהיא הולכת לנוח כעשר דקות, כמו תמיד, ואז תכין רשימת קניות לחג. בינתיים אני צרכה לחפש באינטרנט מתכון לכבד עוף עם ריבת בצל. היא דווקא נחמדה במיוחד היום. אמא, לא הריבת בצל.
ועכשיו מה שאני עושה, פחות או יותר, זה להסתכל על הבלאגן שלי ולחשוב למה אין לי חבר. אין לי תשובה אז אני עוברת הלאה די מהר.
פתאום עלתה בי המחשבה לעשות משהו גדול. אני תמיד רוצה להתנדב, אבל לפעמים יש לי פרץ מוטיבציה לעשות משהו גדול בתחום - לגייס הרבה אנשים, לתרום בגדול, לשנות, להשפיע.
אני מאמינה שצריך להתחיל בקטן, אחרת אתה עסוק מדי בלחשוב על דברים גדולים שאין לך סיכוי להשיג, ובינתיים אתה לא עושה כלום והזמן עובר.
אז אני יכולה למשל להתנדב השבוע, לגשת לרכזת ההתנדבויות שאני בקשר טוב איתה ולהראות רצון לרכז התנדבות מסויימת, כלומר גם להיות אחת מהמתנדבים וגם לעשות מעבר לטובת העמותה - לגייס מתנדבים נוספים, לפרסם וכו'. כמו שתכננתי. במידה ואקבל הזדמנות כזאת, זה ייתן לי עוד כמה כלים - קשרים עם אנשים מארגונים כאלה, קשרים עם מתנדבים, "מוניטין" בתחום. משם אני יכולה לקחת יותר יוזמות, לעשות יותר דברים בעצמי, לגייס אנשים למטרות שונות. וככה זה גדל.
אבל בשביל זה צריך לבוא השבוע להתנדבות.
עכשיו אני יושבת וחושבת על הדברים האלה מול הבלאגן בחדר שלי, ולא מצאתי מתכון לכבד ולא קניתי חולצות בית ספר ולא עברתי תיאוריה. ואין לי חבר. אתם רואים על מה אני מדברת?
ישראבלוג לא עולה במחשב שלי, אז אני יושבת עכשיו בסלון וכותבת מהלפטופ של אבא שלי תוך כדי צפייה בגמר כ"נ. לא ראיתי אפילו פרק אחד העונה, אבל השלישיה נראית טובה ממבט ראשון.
מחר היום הראשון בבית הספר. זה אומר לקום מוקדם, מספיק מוקדם כדי להספיק להתקלח ולנסות להתאפר, ולצאת מהבית כארבעים דקות לפני תחילת השעה הראשונה. אין לי מושג מה יהיה. אני לא יודעת אם התגעגעתי למישהו. את האנשים החשובים פגשתי בחופש.
האם אני יכולה בכלל לשנות משהו השנה? פתאום להתחבר לאנשים אחרי שנתיים? להיות חרוצה יותר? אהובה וחייכנית יותר? נמרצת יותר? אולי השנה אני אוהב יותר לבוא לבית הספר? או שהמצב יישאר כפי שהוא, וכך אני פשוט אחכה לסוף השנה?
אני מניחה שתוך זמן לא ארוך במיוחד אני אוכל להשיב על השאלות האלה.
אמא שלי שואלת אותי עכשיו מה אני כותבת ואיפה. החיסרון בלכתוב בסלון. אמשיך בפעם אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
