חשבתי על זה קצת היום והגעתי למסקנה שעדיף להיות בינוני בתור תיכוניסט ולהתפתח ולפרוח בצבא ובשנות ה-20, מאשר להיות בשיא שלך בתור מתבגר ומשם רק לרדת או לדרוך במקום. ולמרות שזו מסקנה שאמורה לעודד אותי היא דווקא לא באה מההכרח להתעודד, היא לגמרי נכונה לדעתי ואני עומדת מאחוריה, ובע"ה אני אהיה דוגמה טובה שלה.
למרות שתכלס, בא לי עכשיו. קשה לי בלי משמעות וריגושים וכל החרא הזה שאמור להיות לי בחיים ואני לא מביאה אותו.
TODO: להתנדב, לעבור מיונים, לעבור עוד מיונים, לישון, ללמוד, להתחבר, לצאת, לרקוד. להתעורר.
זה בהחלט היה יום מכונן בחיי, שיש לו השפעה שקשורה לשלוש שנים האחרונות בחיי, שכל כך הרבה מהן התבזבז על משהו שכנראה פוצח ביום הזה. מי היה מאמין שדמיון ומחשבות באורך של שלוש שנים יתנקזו לבערך עשר דקות, שהשאירו אחריהן חלל ריק ונפלא.
רציני שבא לי לכתוב פה פעם פוסט על איך שאני שלמה
עם עצמי ואיזו תותחית הייתי היום. אבל כשלא מגיע אז לא מגיע, לא מחלקים
מתנות בחינם.
אני חושבת שיש לי את כל הכלים להיות הכי הכי, אבל בכל זאת אני לא שם.
כנראה שבכל זאת חסרים לי כמה דברים - דברים שתלויים בי, כי את מה שלא תלוי בי קיבלתי.
אני צריכה חֶבְרה חדשה. לא כתחליף לחברה הנוכחית, אבל משהו חדש, אחר, ממקום אחר. אולי פשוט מתחשק לי לצאת עם אנשים שרק אני מכירה, לא כאלה שהם "חברים של חברים".
שמתי לב שלרוב, החברים הכי טובים שלי הם אלה שאני מכירה 12 שנים, ואילו ככל שהתקדמו השנים לא נאספו לי הרבה חברים שהגיעו לאותה רמת קרבה. ואני יודעת שיש לי את הכישורים לזה ושיש הרבה אנשים שאני יכולה להתחבר אליהם, בגלל זה אני רוצה לקבל צ'אנס להכיר אנשים חדשים. כי עד עכשיו כשהכרתי כאלה כנראה חסמתי אותם בנקודה מסויימת בלי להרגיש.
חוץ מזה, אני רוצה להפתיע את עצמי. לעשות משהו משמעותי ושונה, לא חייב להיות טוב אפילו, ואז בלילה לשכב במיטה ולשאול "באמת עשיתי את זה?". גם הרצון הזה מובן למדי ואין לי בעיה להסביר אותו - אפשר להגיד שאני מכירה את עצמי היכרות עמוקה וארוכה. לא פלא שאני צפויה בעיני עצמי. אז זה טריוויאלי שבא לי להפתיע את עצמי, להתרענן, להשתנות. אגב, הייתי רוצה שזה יהפך לדבר שגרתי - כלומר אני לא מדברת על הפתעה חד-פעמית, אלא על דרך חיים - ללכת עם הלב, אבל עד הסוף.
יש עוד מלא דברים שחסרים לי ותלויים בי, אבל אני עייפה ומחר בגרות, אז הם לא ייכתבו פה הפעם. בעיקרון משפט הסיום הוא המשפט הראשון, אבל כמו שאפשר לראות העברתי אותו להתחלה. אז אין משפט סיום.
אני בי"ב ואני לכל הדעות לא עושה כלום עם החיים שלי.
טוב, בעצם אני רוקדת.
המודל לחיקוי שלי הוא כזה: אישה עם ביטחון עצמי ושלמה עם עצמה, שנותנת מעצמה ומתנדבת, מהווה דוגמה, משפיעה ופעילה, יוזמת, הולכת אחרי החלומות שלה בלי לדפוק חשבון ובעלת הישגים. נועזת, בעלת נוכחות.
באופן טבעי אני רוצה להיות קרובה לתיאור הזה, של מה שלי נראה כמודל להצלחה ולחיים משמעותיים ומרגשים. באופן טבעי אני גם אמורה לפעול לפי זה ולנסות להיות מה שאני מגדירה "מודל לחיקוי", אבל משום מה זה ממש לא כך בשטח.
ביטחון עצמי? וואו... לא. שלמה עם עצמה? אני רחוקה מזה. אני מתה להתנדב, זה בוער בי, ואני לא עושה כלום למען הסביבה. אני לא מהווה דוגמה ולא בעלת נוכחות כי אני לא משמיעה את עצמי בכלל, ולא פעילה משפיעה ויוזמת, ומה שמביא אותי ל"משפיעה ופעילה, יוזמת" - לא ולא, לא. ואולי צפוי שלפחות אחד מהמאפיינים המיוחלים יהיה תקף לגבי, אך לצערי אני לא הולכת אחרי החלומות שלי בלי לדפוק חשבון. כלומר, אני לא הולכת אחרי החלומות שלי, ואני כן דופקת חשבון כמעט בכל דבר. האמת היא שיש לי כמה הישגים, אבל אם אני לא טועה האחרון היה בכיתה ח'. כלומר אם הייתי עושה בלוג על ההישגים שלי, כולו היה בארכיון.
מבחינת חיצוניות (החלק השטחי של הסוגיה. אני אדם שטחי): מתלבשת בטעם, גוף יפה, מטופחת ואני ארגיש מטומטמת להמשיך את הרשימה המפגרת הזאת אבל דווקא פה אני די ממצה את הפוטנציאל שלי ומנצלת את מה שיש. לא שאני מרגישה שלמה עם זה, אבל מה כבר אפשר לעשות? רק שינוי פנימי.
מקווה שיתקנו אותי אם אני טועה, אבל לדעתי השינוי צריך להתחיל דווקא מהקטע של לדפוק חשבון. יש לי הרגשה שזה מה שעוצר אותי מלהגיע לשאר הדברים. אני כן דופקת חשבון לאחרים, אני תמיד מחשיבה את מה שהם חושבים ושמה את זה כשיקול, אני לא שמה זין על אף דעה והערה ומחשבה של אף מטומטם.
ויש לזה כמה וכמה דוגמאות מהחיים שלי. למשל חוסר היוזמה: אני פשוט מפחדת שלא יקשיבו לי. אני נמנעת מראש מלקיחת סיכון ויוזמה מתוך פחד וסוג של ציפייה לחוסר שיתוף פעולה.
או מישהו שאני חושבת עליו כבר יותר מדי זמן. הוא בקבוצה אחת, אני בקבוצה אחרת, ואני לא מדברת איתו מהסיבה שאני חוששת מתגובות, לחשושים. וזה כל כך דפוק.
אין לי איך לסכם את הפוסט הזה, ואני לא רואה טעם. תמיד אני מסכמת דברים כאלה בנימה אופטימית, "תוכנית פעולה", "מזימות" לשינוי המצב. בפועל אני לא עושה כלום, אז אולי עדיף שאשתוק ואשאיר את זה ככה.
"שירי, בואי שניה", כבר פה החסרתי פעימה. אפשר להגיד שזו הפעם הראשונה שהוא אמר לי משהו. הוא.
רק הרמתי את הגבות בסוג של חיוך, ובטח גם אמרתי משהו אבל אפילו אני לא הצלחתי לשמוע -notetoself: לעבוד על תחום התקשורת-.
יצאתי אחריו מהדלת, היה אחריו שובל של ריח טוב, עדין. נתפסו לי קצת השרירים ברגליים. הוא לא התרחק יותר מדי מהכיתה, עצר די קרוב לשירותים, במסדרון מול הכניסה למגמה, איפה שכל אחד יכול לעבור.
הוא הסתובב אליי וראיתי שהוא מנסה למקד עליי את המבט... גם לי היה קשה להסתכל עליו בלי להוריד את העיניים - זאת הייתה הפעם הראשונה שנדרשתי לכך. העובדה שהוא הבן אדם הכי יפה שאני מכירה לא הקלה עליי בעניין. לא הרגשתי לגמרי בנוח עם המבט שלו עליי, היה לי קשה לעמוד יציב בלי לזוז, לא ידעתי איפה לשים את הידיים.. נהייתי מודעת לכל מילימטר בגוף שלי. הרגע הזה טיפה נמחק לי מהזכרון, אולי הוא יחזור פעם. בעצם אין לי מושג אם זה היה רגע, או שניה, או חמש שניות.. באותו רגע זה היה סוג של נצח, ציפייה אינסופית. אני יודעת שעברו לי אלף מחשבות בשניות האלה, אבל הכל מודחק. מצד אחד ידעתי מה הולך לקרות, ומצד שני זה היה כל כך תלוש, הדבר האחרון שיקרה.
ראיתי שגם המוח שלו עובד, אבל באמת שלא היה מה להגיד. כנראה שאחרי שנתיים שבהן כלום לא נאמר אין ממש מה להוסיף.
ואחרי פרק הזמן ההזוי, המשכר, הלא ידוע הזה, הוא התקרב אליי, והתחיל להתכופף. זה היה כל כך לא שייך למציאות. ועם כל המגננות שלי, לא ידעתי מה לעשות - להתקרב גם ולהראות רצון מצידי לא בא בחשבון. אבל חוסר שיתוף הפעולה הזה בלבל אותו, מן הסתם, והמרחק בינו לביני נתן לו זמן לסגת. כשראיתי שהוא מתחיל להתמהמה עשיתי צעד קטן, להראות לו שאני רוצה, גם. משם זה באמת לקח רגע - רגע אחד ראיתי אותו מולי, קרוב, יכולתי להריח אותו; ברגע הבא הרגשתי את השפתיים שלו, ואת העיניים שלי נעצמות, את המחשבה האחת הזאת של "אני מתנשקת. איתו.", ושוב את ההתלבטות מה לעשות עם הרגליים והידיים באותו רגע, והסלטה הזאת בבטן, ו..ו..עוד בערך מיליון דברים שעברו בי בבת אחת.
לרגע גם נזכרתי איפה אנחנו עומדים, וידעתי שיכולים לראות אותנו, וראו אותנו. אבל לא נתתי למחשבה לשהות במוחי ליותר מחלקיק שניה. היה אפילו כיף ומספק להזניח את ההתעסקות בזה.
אני רוצה להרוג את עצמי, אבל גם הפעם - אין לי מושג כמה זמן עמדנו שם ככה. לא הייתה לי שום יכולת להעריך.
כשהתנתקנו הייתה מבוכה קצרה, אבל דווקא היא נקטעה מהר הודות לתחלופת האנשים במקום. מהר מאד כמה חברות שלי הופיעו שם, וגם הוא הלך, לא לפני שמלמל משהו על זה שנדבר אחר כך ונתן בי חצי מבט, ממש חטוף, שנחקק לי בזיכרון עד עכשיו. חברות שלי לא ממש שמו לב אליו, אבל ברור שניכר על הפנים שלי שעבר עליי משהו והן לא הותירו לי ברירה אלא לספר.
קיבלתי ממנו אסמס אחר כך, כנראה מצא דרך להשיג את המספר שלי. כן, הכרנו שנתיים ואין לו את המספר שלי, ולי אין את שלו.
אני אחזור לפה שוב אחרי שהכל יתעכל לי, או - רוב הסיכויים - עדיין בתהליך העיכול.
ככה - מה שדיברתי עליו אתמול - מחוק כרגע. כן, המטרה הזאת שהתחלתי לפעול לשמה - כרגע לא רלוונטית לי מסיבות שלא קשורות אליי. וזה כל כך מוריד לי את המוטיבציה להמשיך ולטרוח, למרות שאני אמורה לטרוח ככה בלי קשר. אבל זה מה שמראה לי כמה מטרה מול העיניים יכולה להניע אותך ולגרום לך להוציא הרבה יותר מעצמך.
כן אמא ואבא, אתם תתחרטו על הרגע שבו שללתם ממני את הדבר היחיד שהכניס לי ברק לעיניים וגרם לי לעשות דברים מועילים בבית. אפילו הציונים שלי עלו סעמק. באמא שלי אתם תתחרטו.
ועוד חדשות, הפעם טובות - יש מצב שביום שישי הזה אני אעשה לראשונה משהו מגניב. לא רוצה לדבר יותר מדי כי בזמן האחרון אני מתלהבת מדברים שטרם קרו ואז הם לא קורים.
אין לי מושג מה הייתי עושה בלי החברות הטובות שלי. אני יכולה לסמוך עליהן מכל בחינה, וחוץ מהן יש פה רק אנשים שאני לא קשורה אליהם, או אנשים שאני רוצה להיות קשורה אליהם ולא מצליחה. הן פשוט שומרות עליי שפויה בבית ספר האידיוטי הזה.
הזכרתי שאני בעצבים על ההורים שלי? בא לי את סבתא :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
