justDOIT

אני בי"ב ואני לכל הדעות לא עושה כלום עם החיים שלי.

טוב, בעצם אני רוקדת.

המודל לחיקוי שלי הוא כזה: אישה עם ביטחון עצמי ושלמה עם עצמה, שנותנת מעצמה ומתנדבת, מהווה דוגמה, משפיעה ופעילה, יוזמת, הולכת אחרי החלומות שלה בלי לדפוק חשבון ובעלת הישגים. נועזת, בעלת נוכחות.

באופן טבעי אני רוצה להיות קרובה לתיאור הזה, של מה שלי נראה כמודל להצלחה ולחיים משמעותיים ומרגשים. באופן טבעי אני גם אמורה לפעול לפי זה ולנסות להיות מה שאני מגדירה "מודל לחיקוי", אבל משום מה זה ממש לא כך בשטח.

ביטחון עצמי? וואו... לא. שלמה עם עצמה? אני רחוקה מזה. אני מתה להתנדב, זה בוער בי, ואני לא עושה כלום למען הסביבה. אני לא מהווה דוגמה ולא בעלת נוכחות כי אני לא משמיעה את עצמי בכלל, ולא פעילה משפיעה ויוזמת, ומה שמביא אותי ל"משפיעה ופעילה, יוזמת" - לא ולא, לא. ואולי צפוי שלפחות אחד מהמאפיינים המיוחלים יהיה תקף לגבי, אך לצערי אני לא הולכת אחרי החלומות שלי בלי לדפוק חשבון. כלומר, אני לא הולכת אחרי החלומות שלי, ואני כן דופקת חשבון כמעט בכל דבר. האמת היא שיש לי כמה הישגים, אבל אם אני לא טועה האחרון היה בכיתה ח'. כלומר אם הייתי עושה בלוג על ההישגים שלי, כולו היה בארכיון.

מבחינת חיצוניות (החלק השטחי של הסוגיה. אני אדם שטחי): מתלבשת בטעם, גוף יפה, מטופחת ואני ארגיש מטומטמת להמשיך את הרשימה המפגרת הזאת אבל דווקא פה אני די ממצה את הפוטנציאל שלי ומנצלת את מה שיש. לא שאני מרגישה שלמה עם זה, אבל מה כבר אפשר לעשות? רק שינוי פנימי.

מקווה שיתקנו אותי אם אני טועה, אבל לדעתי השינוי צריך להתחיל דווקא מהקטע של לדפוק חשבון. יש לי הרגשה שזה מה שעוצר אותי מלהגיע לשאר הדברים. אני כן דופקת חשבון לאחרים, אני תמיד מחשיבה את מה שהם חושבים ושמה את זה כשיקול, אני לא שמה זין על אף דעה והערה ומחשבה של אף מטומטם.

ויש לזה כמה וכמה דוגמאות מהחיים שלי. למשל חוסר היוזמה: אני פשוט מפחדת שלא יקשיבו לי. אני נמנעת מראש מלקיחת סיכון ויוזמה מתוך פחד וסוג של ציפייה לחוסר שיתוף פעולה.

או מישהו שאני חושבת עליו כבר יותר מדי זמן. הוא בקבוצה אחת, אני בקבוצה אחרת, ואני לא מדברת איתו מהסיבה שאני חוששת מתגובות, לחשושים. וזה כל כך דפוק.

אין לי איך לסכם את הפוסט הזה, ואני לא רואה טעם. תמיד אני מסכמת דברים כאלה בנימה אופטימית, "תוכנית פעולה", "מזימות" לשינוי המצב. בפועל אני לא עושה כלום, אז אולי עדיף שאשתוק ואשאיר את זה ככה.

איך אני יוצאת מזה?

http://www.youtube.com/watch?v=-Rbb-SjC-mU

זו הפעם הראשונה שיש לי מטרה מוחשית וספציפית מול העיניים, ואני פועלת באופן אקטיבי להשיג אותה. לא יכולתי לדמיין את ההרגשה הטובה שזה מקנה לפני כן.

יש מצב שבסופ"ש הזה עלה לי קצת הביטחון, את זה אדע בהמשך. מה שכן - השבוע וגם בסופ"ש הייתה לי הזדמנות לטפח ולפתח דברים בקטע החברתי ולא ניצלתי אותה, הייתי קצת חסרת כוח ומוטיבציה. well, f**k it.

אתמול גם למדתי דבר או שניים בענייני בנים. לא אפרט את המקרים אבל המסקנות הן: הראשונה - שאני שווה, ושאני הרבה יותר שווה כשאני מודעת לזה ולא נותנת לרגשי נחיתות להשתלט עליי - בהתנהגות, בדיבור או אפילו בשפת הגוף. השניה - שבכלל לא צריך לתת למראה להוריד לי את הביטחון כי זה לא מה שקובע. השלישית - שאני צריכה לצאת, להיות פתוחה, לפגוש, לדבר ולהקשיב, כי ככה זה קרוב מתמיד.

קצת אין לי כוח לבית הספר. לא ישנתי כמעט השבוע וגם לא כיפרתי על זה בשישי שבת, ככה שאני לא הולכת להיות להיט בימים הבאים. וגם, אני לא ממש רואה סיבה ללכת - אין לי דיבור איתו בכלל, והאחרים - אני בקשר איתם גם מחוץ למוסד הזה. השאר די מחוקים מבחינתי, למרות שאסור לי להתייחס לזה ככה ו"לשרוף" אנשים שאני לא מכירה.

בקיצור, אולי אני אקרא באנגלית קצת עכשיו כדי לדעת שעשיתי משהו היום חוץ מעבודות בית ולישון מעט. אה וגם ראיתי סרט.

בא לי להמשיך לכתוב ואין לי על מה. החיים שלי בזבל.

-אני כותבת כי מתחשק לי לכתוב, לא בהכרח כי יש לי מה לכתוב-

יש כמה דברים שאני ממש רוצה להשיג בזמן הקרוב, מה שנותן לי זמן קצר להדחיק, או במקרה הטוב - להפסיק, עם רגשי הנחיתות.

החלטתי שבגלל שזו שנת י"ב, שנה שאני אזכור לכל החיים, אני לבטח אהיה עסוקה בעתיד בבחינת השנה הזאת, מה הייתי משנה, מה פספסתי וכו'. בגלל שזו עדיין תהיה אני, עדיין אותה אחת, אין לי כל בעיה לצפות מראש את המשוב שלי על השנה הזאת, והמטרה שלי עכשיו היא לשנות לטובה את כל מה שאני יכולה לשנות על פי המשוב הזה - כלומר הכל.

אז... בואו נראה. אני בטח אתהה למה לא יצאתי יותר למסיבות ומועדונים, למה לא צברתי נסיון עם בנים.

בטח לא אבין למה לא יזמתי משהו, "הרמתי הפקה", פעלתי למען משהו שחשוב לי וסחפתי אחריי אנשים. למה לא הייתי מודל לחיקוי. למה לא הייתי בולטת יותר.

גם העובדה שלא ניגנתי, וכמעט שלא קראתי השנה, תהיה משונה לדעתי.

למה לא התחברתי עם יותר אנשים, למה לא ניסיתי להתחבר עם אנשים דרך חברים שלי? למה לא ניסיתי ליצור קשר קרוב עם אנשים מהשכבה שנראו לי שווים את זה?

כשאני אסתכל אחורה, מהעתיד, השאלה שבטח תעלה לי על כל אלה היא "מה היה לי להפסיד?". לעומת עכשיו, כשאני בתוך התהליך, ורואה כל דבר לפרטיו וקשייו ולא את התמונה המלאה. תכלס, מה יש לי להפסיד? להתחבר עם עוד כמה אנשים, לצעוק קצת יותר או לנסות חלילה להנהיג, לא יהיה פה שום הפסד לטווח הרחוק ויש אפילו סיכוי לא מבוטל לרווח ומיצוי.

כאילו, מה הבעיה שלי ללכת למסיבה? כי החברות הקרובות לא הולכות? אז תתקרבי לחברות הרחוקות דאמט!

טוב, למרות שלא באמת היה לי מה לכתוב יצאתי עם כמה מסקנות מהפוסט הזה.

סופ"ש נעים!

שנה טובה לי.

שנה מלאה בסיפוק וגאווה.

שנה של ביטחון עצמי וקבלה עצמית.

שנה של שינוי והשתנות,

למידה, חריצות והרבה ספונטניות.

שנה חיובית, מלאה בחיוכים בלתי פוסקים,

צחוקים אמיתיים, מחמאות ופירגונים לי ולאחרים.

שנה משמעותית ומנוצלת היטב,

שנה שתעבור לאט,

אך לא תותיר הרבה שניות מיותרות לנשימה.

שנה של התחלות חדשות והתנסויות.

שנה מלאה בהפתעות ורגעים אמיתיים.

הכרת אנשים חדשים, ראיית העולם.

שנה נטולת רגשות אשמה וחרטה,

ומלאת הומור עצמי ובגרות.

שנה מלאה באור וחום, כמו שאני אוהבת.

עוד שנה עם החברות הכי טובות.

שנה ללא ויתורים לעצמי,

מיצוי פוטנציאל והגבהת ציפיות מעצמי.

שנה של נחישות, מוטיבציה, תחרותיות ואסרטיביות.

שנה אחרונה בבית הספר,

שתתגלה כשנה הטובה והמסכמת ביותר בו.

שנה של התפתחות ואיבוד תמימות,

שנה עם (סוף סוף) ריגושים, טלטלות, התמסרות ואהבה,

שנה טובה.

אני כותבת פה בדיוק את מה שעובר לי בראש, ופעמים רבות זה שאיפות לעצמי. לכן ברכת השנה הזאת מדברת עליי, אך אני מזמינה כל אחד לקחת מפה את הדברים שהיה מאחל לעצמו, ומאחלת לו אותם באותה מידה. באמת. שתדעו שיש לי תקווה גדולה ואמונה בשנה הזאת, זו לא תהיה סתם שנה. אז אל תהססו לשאוף ולהגדיל ציפיות ממנה.

שוב שנה טובה, הפעם לכולנו.

אני רוצה לפגוש מישהו יותר מושלם ממנו.

מישהו עם קסם אישי

חור הומור

אינטליגנציה רגשית ושכלית

מבט

מראה טוב

אופי טוב

לפחות כמו שלו.

כי אחרי שנתיים שאני חושבת על אותו אחד, נראה לי שרק מישהו אחר יוכל לגרום לי לשכוח אותו. למרות שזה אומר שאני אצטרך להתחיל לחשוב בלי הפסקה על המישהו האחר הזה.

כבר לא זוכרת איך זה מרגיש כשאין אף אחד שתקוע לך בראש, מישהו יכול להזכיר לי?

למה אני מתעקשת להסתכל עליו?

מילא לחשוב עליו, הבנתי שכשזה בתוך הראש זה בלתי נמנע.

אבל לראות אותו? הרי הוא כל כך יפה בעיניים שלי שזה כואב.

וברצינות - אני לא חייבת תשובות תמיד, והדיסטנס מתאים לי, אבל מתחיל להימאס לי מלא להבין כלום. אני מתחילה לרצות להיות בעניינים בקשר לזה.

האם אני בדרך להיות אסרטיבית? :O

נההה....

שלשום, יום שישי אחרי הצהריים, הייתי ממש יפה.

מעניין אם אני אי פעם ארגיש יפה גם בלי לשים אייליינר, עיפרון, צללית שחורה, צללית לבנה, צללית ורודה וצללית סגולה, מסקרה וסומק.

זה יצא ממש יפה, ותכננתי לבוא ככה לבית הספר היום אבל לא היה לי מספיק זמן בשביל זה.

אז ככה - היום היה היום הראשון בבית הספר. לפניו עשיתי כל מיני הכנות בראש של גישה חיובית, לבוא עם חיוך וכו'. בתכלס כשהגעתי בבוקר נזכרתי שעוד אין כמעט אנשים בבית הספר בתקופה הזו, אז שאין לי הרבה אנשים להרשים. טוב, אראה את הימים הבאים כתקופת אימונים.

עדכון סדר בחדר: סידרתי מגירה שמכילה את האיפור שלי, מסודר בקופסאות קטנות, ואת המכתבים מהצבא.

בארונית שמתי מחברות, ספרים וקלסרים.

עכשיו נותרו לי שלוש מגירות, ובלאגן לא מוגדר על השטיח. היה קל להפריד את האיפור, ולאסוף ביחד את המחברות, אבל עכשיו הגעתי לחלק של הדברים שלא נמצאים תחת כותרת אחת אחד עם השני, ואין לי מושג איך ואיפה לשים אותם, וממה להתחיל.

נראה לי שאני אעביר את האיפור לטואלט. מה שאומר לזרוק את כל הזבל שתקעתי בו.

למה אין באתר הזה בלוג בנות טוב וממוסד?

• החדר שלי כמעט מסודר (זה לא נראה ככה אז תאלצו להאמין לי), לא מובן מאליו בכלל
• עידן אמדי ואוהד שרגאי חמודים, גמר כ"נ מקבל את אישורי
• עצוב לדעת מעכשיו שאני לא אישן מספיק הלילה
• אין לי מושג מה אני לובשת מחר, שטחי ככל שזה יהיה
• בא לי שהאנשים שעכשיו בפולין יחזרו משם
• אוהד שרגאי ממש חמוד
• אני מגיעה מחר לבית ספר עם הגישה הכי חיובית והחיוך הכי גדול ואמיתי בעולם, וז*@# על כולם
• עוד שבועיים אני טסה!
• היתרון בשנת לימודים: אכילה מסודרת ובכמויות פחותות לאין ערוך מאלו שבחופש
• אופציה לעבודה ברביעי
• מרביעי חופש, רק שלושה ימים של "לימודים". נעבור את זה ביחד