justDOIT

אוחחחחחחחחח

אני רוצה למצוא משמעות כבר!!!!!!!

למה אין פה איזה חדר אטום ומסריח שאפשר לצרוח בו,

שונאת לקבל את המציאות בפנים ולהבין שהשינוי חייב להתחיל ממני. ולהרגיש שאני עצורה מלהתחיל אותו.

אוחחחחחחחחח

אני חושבת שיש לי את כל הכלים להיות הכי הכי, אבל בכל זאת אני לא שם.

כנראה שבכל זאת חסרים לי כמה דברים - דברים שתלויים בי, כי את מה שלא תלוי בי קיבלתי.

אני צריכה חֶבְרה חדשה. לא כתחליף לחברה הנוכחית, אבל משהו חדש, אחר, ממקום אחר. אולי פשוט מתחשק לי לצאת עם אנשים שרק אני מכירה, לא כאלה שהם "חברים של חברים".

שמתי לב שלרוב, החברים הכי טובים שלי הם אלה שאני מכירה 12 שנים, ואילו ככל שהתקדמו השנים לא נאספו לי הרבה חברים שהגיעו לאותה רמת קרבה. ואני יודעת שיש לי את הכישורים לזה ושיש הרבה אנשים שאני יכולה להתחבר אליהם, בגלל זה אני רוצה לקבל צ'אנס להכיר אנשים חדשים. כי עד עכשיו כשהכרתי כאלה כנראה חסמתי אותם בנקודה מסויימת בלי להרגיש.

חוץ מזה, אני רוצה להפתיע את עצמי. לעשות משהו משמעותי ושונה, לא חייב להיות טוב אפילו, ואז בלילה לשכב במיטה ולשאול "באמת עשיתי את זה?". גם הרצון הזה מובן למדי ואין לי בעיה להסביר אותו - אפשר להגיד שאני מכירה את עצמי היכרות עמוקה וארוכה. לא פלא שאני צפויה בעיני עצמי. אז זה טריוויאלי שבא לי להפתיע את עצמי, להתרענן, להשתנות. אגב, הייתי רוצה שזה יהפך לדבר שגרתי - כלומר אני לא מדברת על הפתעה חד-פעמית, אלא על דרך חיים - ללכת עם הלב, אבל עד הסוף.

יש עוד מלא דברים שחסרים לי ותלויים בי, אבל אני עייפה ומחר בגרות, אז הם לא ייכתבו פה הפעם. בעיקרון משפט הסיום הוא המשפט הראשון, אבל כמו שאפשר לראות העברתי אותו להתחלה. אז אין משפט סיום.

בי.

"שירי, בואי שניה", כבר פה החסרתי פעימה. אפשר להגיד שזו הפעם הראשונה שהוא אמר לי משהו. הוא.

רק הרמתי את הגבות בסוג של חיוך, ובטח גם אמרתי משהו אבל אפילו אני לא הצלחתי לשמוע   -notetoself: לעבוד על תחום התקשורת-.

יצאתי אחריו מהדלת, היה אחריו שובל של ריח טוב, עדין. נתפסו לי קצת השרירים ברגליים. הוא לא התרחק יותר מדי מהכיתה, עצר די קרוב לשירותים, במסדרון מול הכניסה למגמה, איפה שכל אחד יכול לעבור.

הוא הסתובב אליי וראיתי שהוא מנסה למקד עליי את המבט... גם לי היה קשה להסתכל עליו בלי להוריד את העיניים - זאת הייתה הפעם הראשונה שנדרשתי לכך. העובדה שהוא הבן אדם הכי יפה שאני מכירה לא הקלה עליי בעניין. לא הרגשתי לגמרי בנוח עם המבט שלו עליי, היה לי קשה לעמוד יציב בלי לזוז, לא ידעתי איפה לשים את הידיים.. נהייתי מודעת לכל מילימטר בגוף שלי. הרגע הזה טיפה נמחק לי מהזכרון, אולי הוא יחזור פעם. בעצם אין לי מושג אם זה היה רגע, או שניה, או חמש שניות.. באותו רגע זה היה סוג של נצח, ציפייה אינסופית. אני יודעת שעברו לי אלף מחשבות בשניות האלה, אבל הכל מודחק. מצד אחד ידעתי מה הולך לקרות, ומצד שני זה היה כל כך תלוש, הדבר האחרון שיקרה.

ראיתי שגם המוח שלו עובד, אבל באמת שלא היה מה להגיד. כנראה שאחרי שנתיים שבהן כלום לא נאמר אין ממש מה להוסיף.

ואחרי פרק הזמן ההזוי, המשכר, הלא ידוע הזה, הוא התקרב אליי, והתחיל להתכופף. זה היה כל כך לא שייך למציאות. ועם כל המגננות שלי, לא ידעתי מה לעשות - להתקרב גם ולהראות רצון מצידי לא בא בחשבון. אבל חוסר שיתוף הפעולה הזה בלבל אותו, מן הסתם, והמרחק בינו לביני נתן לו זמן לסגת. כשראיתי שהוא מתחיל להתמהמה עשיתי צעד קטן, להראות לו שאני רוצה, גם. משם זה באמת לקח רגע - רגע אחד ראיתי אותו מולי, קרוב, יכולתי להריח אותו; ברגע הבא הרגשתי את השפתיים שלו, ואת העיניים שלי נעצמות, את המחשבה האחת הזאת של "אני מתנשקת. איתו.", ושוב את ההתלבטות מה לעשות עם הרגליים והידיים באותו רגע, והסלטה הזאת בבטן, ו..ו..עוד בערך מיליון דברים שעברו בי בבת אחת.

לרגע גם נזכרתי איפה אנחנו עומדים, וידעתי שיכולים לראות אותנו, וראו אותנו. אבל לא נתתי למחשבה לשהות במוחי ליותר מחלקיק שניה. היה אפילו כיף ומספק להזניח את ההתעסקות בזה.

אני רוצה להרוג את עצמי, אבל גם הפעם - אין לי מושג כמה זמן עמדנו שם ככה. לא הייתה לי שום יכולת להעריך.

כשהתנתקנו הייתה מבוכה קצרה, אבל דווקא היא נקטעה מהר הודות לתחלופת האנשים במקום. מהר מאד כמה חברות שלי הופיעו שם, וגם הוא הלך, לא לפני שמלמל משהו על זה שנדבר אחר כך ונתן בי חצי מבט, ממש חטוף, שנחקק לי בזיכרון עד עכשיו. חברות שלי לא ממש שמו לב אליו, אבל ברור שניכר על הפנים שלי שעבר עליי משהו והן לא הותירו לי ברירה אלא לספר.

קיבלתי ממנו אסמס אחר כך, כנראה מצא דרך להשיג את המספר שלי. כן, הכרנו שנתיים ואין לו את המספר שלי, ולי אין את שלו.

אני אחזור לפה שוב אחרי שהכל יתעכל לי, או - רוב  הסיכויים - עדיין בתהליך העיכול.

ככה - מה שדיברתי עליו אתמול - מחוק כרגע. כן, המטרה הזאת שהתחלתי לפעול לשמה - כרגע לא רלוונטית לי מסיבות שלא קשורות אליי. וזה כל כך מוריד לי את המוטיבציה להמשיך ולטרוח, למרות שאני אמורה לטרוח ככה בלי קשר. אבל זה מה שמראה לי כמה מטרה מול העיניים יכולה להניע אותך ולגרום לך להוציא הרבה יותר מעצמך.

כן אמא ואבא, אתם תתחרטו על הרגע שבו שללתם ממני את הדבר היחיד שהכניס לי ברק לעיניים וגרם לי לעשות דברים מועילים בבית. אפילו הציונים שלי עלו סעמק. באמא שלי אתם תתחרטו.

ועוד חדשות, הפעם טובות - יש מצב שביום שישי הזה אני אעשה לראשונה משהו מגניב. לא רוצה לדבר יותר מדי כי בזמן האחרון אני מתלהבת מדברים שטרם קרו ואז הם לא קורים.

אין לי מושג מה הייתי עושה בלי החברות הטובות שלי. אני יכולה לסמוך עליהן מכל בחינה, וחוץ מהן יש פה רק אנשים שאני לא קשורה אליהם, או אנשים שאני רוצה להיות קשורה אליהם ולא מצליחה. הן פשוט שומרות עליי שפויה בבית ספר האידיוטי הזה.

הזכרתי שאני בעצבים על ההורים שלי? בא לי את סבתא :(

זו הפעם הראשונה שיש לי מטרה מוחשית וספציפית מול העיניים, ואני פועלת באופן אקטיבי להשיג אותה. לא יכולתי לדמיין את ההרגשה הטובה שזה מקנה לפני כן.

יש מצב שבסופ"ש הזה עלה לי קצת הביטחון, את זה אדע בהמשך. מה שכן - השבוע וגם בסופ"ש הייתה לי הזדמנות לטפח ולפתח דברים בקטע החברתי ולא ניצלתי אותה, הייתי קצת חסרת כוח ומוטיבציה. well, f**k it.

אתמול גם למדתי דבר או שניים בענייני בנים. לא אפרט את המקרים אבל המסקנות הן: הראשונה - שאני שווה, ושאני הרבה יותר שווה כשאני מודעת לזה ולא נותנת לרגשי נחיתות להשתלט עליי - בהתנהגות, בדיבור או אפילו בשפת הגוף. השניה - שבכלל לא צריך לתת למראה להוריד לי את הביטחון כי זה לא מה שקובע. השלישית - שאני צריכה לצאת, להיות פתוחה, לפגוש, לדבר ולהקשיב, כי ככה זה קרוב מתמיד.

קצת אין לי כוח לבית הספר. לא ישנתי כמעט השבוע וגם לא כיפרתי על זה בשישי שבת, ככה שאני לא הולכת להיות להיט בימים הבאים. וגם, אני לא ממש רואה סיבה ללכת - אין לי דיבור איתו בכלל, והאחרים - אני בקשר איתם גם מחוץ למוסד הזה. השאר די מחוקים מבחינתי, למרות שאסור לי להתייחס לזה ככה ו"לשרוף" אנשים שאני לא מכירה.

בקיצור, אולי אני אקרא באנגלית קצת עכשיו כדי לדעת שעשיתי משהו היום חוץ מעבודות בית ולישון מעט. אה וגם ראיתי סרט.

בא לי להמשיך לכתוב ואין לי על מה. החיים שלי בזבל.

-אני כותבת כי מתחשק לי לכתוב, לא בהכרח כי יש לי מה לכתוב-

יש כמה דברים שאני ממש רוצה להשיג בזמן הקרוב, מה שנותן לי זמן קצר להדחיק, או במקרה הטוב - להפסיק, עם רגשי הנחיתות.

החלטתי שבגלל שזו שנת י"ב, שנה שאני אזכור לכל החיים, אני לבטח אהיה עסוקה בעתיד בבחינת השנה הזאת, מה הייתי משנה, מה פספסתי וכו'. בגלל שזו עדיין תהיה אני, עדיין אותה אחת, אין לי כל בעיה לצפות מראש את המשוב שלי על השנה הזאת, והמטרה שלי עכשיו היא לשנות לטובה את כל מה שאני יכולה לשנות על פי המשוב הזה - כלומר הכל.

אז... בואו נראה. אני בטח אתהה למה לא יצאתי יותר למסיבות ומועדונים, למה לא צברתי נסיון עם בנים.

בטח לא אבין למה לא יזמתי משהו, "הרמתי הפקה", פעלתי למען משהו שחשוב לי וסחפתי אחריי אנשים. למה לא הייתי מודל לחיקוי. למה לא הייתי בולטת יותר.

גם העובדה שלא ניגנתי, וכמעט שלא קראתי השנה, תהיה משונה לדעתי.

למה לא התחברתי עם יותר אנשים, למה לא ניסיתי להתחבר עם אנשים דרך חברים שלי? למה לא ניסיתי ליצור קשר קרוב עם אנשים מהשכבה שנראו לי שווים את זה?

כשאני אסתכל אחורה, מהעתיד, השאלה שבטח תעלה לי על כל אלה היא "מה היה לי להפסיד?". לעומת עכשיו, כשאני בתוך התהליך, ורואה כל דבר לפרטיו וקשייו ולא את התמונה המלאה. תכלס, מה יש לי להפסיד? להתחבר עם עוד כמה אנשים, לצעוק קצת יותר או לנסות חלילה להנהיג, לא יהיה פה שום הפסד לטווח הרחוק ויש אפילו סיכוי לא מבוטל לרווח ומיצוי.

כאילו, מה הבעיה שלי ללכת למסיבה? כי החברות הקרובות לא הולכות? אז תתקרבי לחברות הרחוקות דאמט!

טוב, למרות שלא באמת היה לי מה לכתוב יצאתי עם כמה מסקנות מהפוסט הזה.

סופ"ש נעים!

שנה טובה לי.

שנה מלאה בסיפוק וגאווה.

שנה של ביטחון עצמי וקבלה עצמית.

שנה של שינוי והשתנות,

למידה, חריצות והרבה ספונטניות.

שנה חיובית, מלאה בחיוכים בלתי פוסקים,

צחוקים אמיתיים, מחמאות ופירגונים לי ולאחרים.

שנה משמעותית ומנוצלת היטב,

שנה שתעבור לאט,

אך לא תותיר הרבה שניות מיותרות לנשימה.

שנה של התחלות חדשות והתנסויות.

שנה מלאה בהפתעות ורגעים אמיתיים.

הכרת אנשים חדשים, ראיית העולם.

שנה נטולת רגשות אשמה וחרטה,

ומלאת הומור עצמי ובגרות.

שנה מלאה באור וחום, כמו שאני אוהבת.

עוד שנה עם החברות הכי טובות.

שנה ללא ויתורים לעצמי,

מיצוי פוטנציאל והגבהת ציפיות מעצמי.

שנה של נחישות, מוטיבציה, תחרותיות ואסרטיביות.

שנה אחרונה בבית הספר,

שתתגלה כשנה הטובה והמסכמת ביותר בו.

שנה של התפתחות ואיבוד תמימות,

שנה עם (סוף סוף) ריגושים, טלטלות, התמסרות ואהבה,

שנה טובה.

אני כותבת פה בדיוק את מה שעובר לי בראש, ופעמים רבות זה שאיפות לעצמי. לכן ברכת השנה הזאת מדברת עליי, אך אני מזמינה כל אחד לקחת מפה את הדברים שהיה מאחל לעצמו, ומאחלת לו אותם באותה מידה. באמת. שתדעו שיש לי תקווה גדולה ואמונה בשנה הזאת, זו לא תהיה סתם שנה. אז אל תהססו לשאוף ולהגדיל ציפיות ממנה.

שוב שנה טובה, הפעם לכולנו.

זה שהיתושים עוקצים אותי בלי הפסקה, זה כי הם אוהבים אותי או שונאים אותי?

אני לא יכולה להתעלם מהשאלה הזו עכשיו, כשאני לא מפסיקה להתגרד, וכשלא בא לי לחשוב על שאלה יותר עמוקה.

היום ראיתי עם חברות את הסרט "פעם הייתי". כולנו יצאנו מהאולם עם חיוך שלא ירד מפנינו כשעה אחר כך, ואני חושבת שאין טעם להוסיף על כך בכדי להביע את המלצתי החמה על הסרט. נהניתי במיוחד לראות את תובל שפיר, שגילם את אריק בסרט, משום שהפעם האחרונה שבה ראיתי אותו הייתה לפני מספר שנים ב"השמיניה". בעוד ששם הוא היה ילדון חמוד ותמים, לא כריזמטי במיוחד ולא השחקן הראשי, בסרט הזה הוא ממש בוגר, וכמובן חתיך לא קטן. הוא בדיוק בגילי. אם הוא היה בשכבה שלי, או שהייתי מכירה אותו אישית איכשהו, בטח הייתי מקנאה אחרי שהייתי רואה את מה שקרה שם בסרט. המסקנה שלי היא שעדיף שהאנשים החתיכים שמסביבי לא יהיו שחקנים מפורסמים. אה, ובקשר אליו, אין לי מושג איך בגיל שלי הוא גילם את התפקיד הזה. שאפו.

את אדיר מילר תמיד אהבתי, וגם דרור קרן, מיה דגן ודוב נבון הם שחקנים טובים, ככה שאם תיאור החיוכים החביב בהתחלה לא משכנע, הקאסט של הסרט יעשה את העבודה.

בקיצור, זה היה יום נחמד ביותר, שבמהלכו עטיתי על פניי מסקרה שהרגע נזכרתי ששכחתי להסירה. אין מצב שאני אעשה את זה היום, עכשיו כשנראה שאני עוד מקלידה במרץ המלצות על סרטים, אבל אני בעצם בדרך למיטה. אני רגילה כבר לגרודים בעיניים, זה יקרה במילא. ואם לא היתושים ידאגו לזה.

ובנימה אופטימית זאת - לילה טוב :)