justDOIT

"שירי, בואי שניה", כבר פה החסרתי פעימה. אפשר להגיד שזו הפעם הראשונה שהוא אמר לי משהו. הוא.

רק הרמתי את הגבות בסוג של חיוך, ובטח גם אמרתי משהו אבל אפילו אני לא הצלחתי לשמוע   -notetoself: לעבוד על תחום התקשורת-.

יצאתי אחריו מהדלת, היה אחריו שובל של ריח טוב, עדין. נתפסו לי קצת השרירים ברגליים. הוא לא התרחק יותר מדי מהכיתה, עצר די קרוב לשירותים, במסדרון מול הכניסה למגמה, איפה שכל אחד יכול לעבור.

הוא הסתובב אליי וראיתי שהוא מנסה למקד עליי את המבט... גם לי היה קשה להסתכל עליו בלי להוריד את העיניים - זאת הייתה הפעם הראשונה שנדרשתי לכך. העובדה שהוא הבן אדם הכי יפה שאני מכירה לא הקלה עליי בעניין. לא הרגשתי לגמרי בנוח עם המבט שלו עליי, היה לי קשה לעמוד יציב בלי לזוז, לא ידעתי איפה לשים את הידיים.. נהייתי מודעת לכל מילימטר בגוף שלי. הרגע הזה טיפה נמחק לי מהזכרון, אולי הוא יחזור פעם. בעצם אין לי מושג אם זה היה רגע, או שניה, או חמש שניות.. באותו רגע זה היה סוג של נצח, ציפייה אינסופית. אני יודעת שעברו לי אלף מחשבות בשניות האלה, אבל הכל מודחק. מצד אחד ידעתי מה הולך לקרות, ומצד שני זה היה כל כך תלוש, הדבר האחרון שיקרה.

ראיתי שגם המוח שלו עובד, אבל באמת שלא היה מה להגיד. כנראה שאחרי שנתיים שבהן כלום לא נאמר אין ממש מה להוסיף.

ואחרי פרק הזמן ההזוי, המשכר, הלא ידוע הזה, הוא התקרב אליי, והתחיל להתכופף. זה היה כל כך לא שייך למציאות. ועם כל המגננות שלי, לא ידעתי מה לעשות - להתקרב גם ולהראות רצון מצידי לא בא בחשבון. אבל חוסר שיתוף הפעולה הזה בלבל אותו, מן הסתם, והמרחק בינו לביני נתן לו זמן לסגת. כשראיתי שהוא מתחיל להתמהמה עשיתי צעד קטן, להראות לו שאני רוצה, גם. משם זה באמת לקח רגע - רגע אחד ראיתי אותו מולי, קרוב, יכולתי להריח אותו; ברגע הבא הרגשתי את השפתיים שלו, ואת העיניים שלי נעצמות, את המחשבה האחת הזאת של "אני מתנשקת. איתו.", ושוב את ההתלבטות מה לעשות עם הרגליים והידיים באותו רגע, והסלטה הזאת בבטן, ו..ו..עוד בערך מיליון דברים שעברו בי בבת אחת.

לרגע גם נזכרתי איפה אנחנו עומדים, וידעתי שיכולים לראות אותנו, וראו אותנו. אבל לא נתתי למחשבה לשהות במוחי ליותר מחלקיק שניה. היה אפילו כיף ומספק להזניח את ההתעסקות בזה.

אני רוצה להרוג את עצמי, אבל גם הפעם - אין לי מושג כמה זמן עמדנו שם ככה. לא הייתה לי שום יכולת להעריך.

כשהתנתקנו הייתה מבוכה קצרה, אבל דווקא היא נקטעה מהר הודות לתחלופת האנשים במקום. מהר מאד כמה חברות שלי הופיעו שם, וגם הוא הלך, לא לפני שמלמל משהו על זה שנדבר אחר כך ונתן בי חצי מבט, ממש חטוף, שנחקק לי בזיכרון עד עכשיו. חברות שלי לא ממש שמו לב אליו, אבל ברור שניכר על הפנים שלי שעבר עליי משהו והן לא הותירו לי ברירה אלא לספר.

קיבלתי ממנו אסמס אחר כך, כנראה מצא דרך להשיג את המספר שלי. כן, הכרנו שנתיים ואין לו את המספר שלי, ולי אין את שלו.

אני אחזור לפה שוב אחרי שהכל יתעכל לי, או - רוב  הסיכויים - עדיין בתהליך העיכול.

ככה - מה שדיברתי עליו אתמול - מחוק כרגע. כן, המטרה הזאת שהתחלתי לפעול לשמה - כרגע לא רלוונטית לי מסיבות שלא קשורות אליי. וזה כל כך מוריד לי את המוטיבציה להמשיך ולטרוח, למרות שאני אמורה לטרוח ככה בלי קשר. אבל זה מה שמראה לי כמה מטרה מול העיניים יכולה להניע אותך ולגרום לך להוציא הרבה יותר מעצמך.

כן אמא ואבא, אתם תתחרטו על הרגע שבו שללתם ממני את הדבר היחיד שהכניס לי ברק לעיניים וגרם לי לעשות דברים מועילים בבית. אפילו הציונים שלי עלו סעמק. באמא שלי אתם תתחרטו.

ועוד חדשות, הפעם טובות - יש מצב שביום שישי הזה אני אעשה לראשונה משהו מגניב. לא רוצה לדבר יותר מדי כי בזמן האחרון אני מתלהבת מדברים שטרם קרו ואז הם לא קורים.

אין לי מושג מה הייתי עושה בלי החברות הטובות שלי. אני יכולה לסמוך עליהן מכל בחינה, וחוץ מהן יש פה רק אנשים שאני לא קשורה אליהם, או אנשים שאני רוצה להיות קשורה אליהם ולא מצליחה. הן פשוט שומרות עליי שפויה בבית ספר האידיוטי הזה.

הזכרתי שאני בעצבים על ההורים שלי? בא לי את סבתא :(

זו הפעם הראשונה שיש לי מטרה מוחשית וספציפית מול העיניים, ואני פועלת באופן אקטיבי להשיג אותה. לא יכולתי לדמיין את ההרגשה הטובה שזה מקנה לפני כן.

יש מצב שבסופ"ש הזה עלה לי קצת הביטחון, את זה אדע בהמשך. מה שכן - השבוע וגם בסופ"ש הייתה לי הזדמנות לטפח ולפתח דברים בקטע החברתי ולא ניצלתי אותה, הייתי קצת חסרת כוח ומוטיבציה. well, f**k it.

אתמול גם למדתי דבר או שניים בענייני בנים. לא אפרט את המקרים אבל המסקנות הן: הראשונה - שאני שווה, ושאני הרבה יותר שווה כשאני מודעת לזה ולא נותנת לרגשי נחיתות להשתלט עליי - בהתנהגות, בדיבור או אפילו בשפת הגוף. השניה - שבכלל לא צריך לתת למראה להוריד לי את הביטחון כי זה לא מה שקובע. השלישית - שאני צריכה לצאת, להיות פתוחה, לפגוש, לדבר ולהקשיב, כי ככה זה קרוב מתמיד.

קצת אין לי כוח לבית הספר. לא ישנתי כמעט השבוע וגם לא כיפרתי על זה בשישי שבת, ככה שאני לא הולכת להיות להיט בימים הבאים. וגם, אני לא ממש רואה סיבה ללכת - אין לי דיבור איתו בכלל, והאחרים - אני בקשר איתם גם מחוץ למוסד הזה. השאר די מחוקים מבחינתי, למרות שאסור לי להתייחס לזה ככה ו"לשרוף" אנשים שאני לא מכירה.

בקיצור, אולי אני אקרא באנגלית קצת עכשיו כדי לדעת שעשיתי משהו היום חוץ מעבודות בית ולישון מעט. אה וגם ראיתי סרט.

בא לי להמשיך לכתוב ואין לי על מה. החיים שלי בזבל.