justDOIT

זה שהיתושים עוקצים אותי בלי הפסקה, זה כי הם אוהבים אותי או שונאים אותי?

אני לא יכולה להתעלם מהשאלה הזו עכשיו, כשאני לא מפסיקה להתגרד, וכשלא בא לי לחשוב על שאלה יותר עמוקה.

היום ראיתי עם חברות את הסרט "פעם הייתי". כולנו יצאנו מהאולם עם חיוך שלא ירד מפנינו כשעה אחר כך, ואני חושבת שאין טעם להוסיף על כך בכדי להביע את המלצתי החמה על הסרט. נהניתי במיוחד לראות את תובל שפיר, שגילם את אריק בסרט, משום שהפעם האחרונה שבה ראיתי אותו הייתה לפני מספר שנים ב"השמיניה". בעוד ששם הוא היה ילדון חמוד ותמים, לא כריזמטי במיוחד ולא השחקן הראשי, בסרט הזה הוא ממש בוגר, וכמובן חתיך לא קטן. הוא בדיוק בגילי. אם הוא היה בשכבה שלי, או שהייתי מכירה אותו אישית איכשהו, בטח הייתי מקנאה אחרי שהייתי רואה את מה שקרה שם בסרט. המסקנה שלי היא שעדיף שהאנשים החתיכים שמסביבי לא יהיו שחקנים מפורסמים. אה, ובקשר אליו, אין לי מושג איך בגיל שלי הוא גילם את התפקיד הזה. שאפו.

את אדיר מילר תמיד אהבתי, וגם דרור קרן, מיה דגן ודוב נבון הם שחקנים טובים, ככה שאם תיאור החיוכים החביב בהתחלה לא משכנע, הקאסט של הסרט יעשה את העבודה.

בקיצור, זה היה יום נחמד ביותר, שבמהלכו עטיתי על פניי מסקרה שהרגע נזכרתי ששכחתי להסירה. אין מצב שאני אעשה את זה היום, עכשיו כשנראה שאני עוד מקלידה במרץ המלצות על סרטים, אבל אני בעצם בדרך למיטה. אני רגילה כבר לגרודים בעיניים, זה יקרה במילא. ואם לא היתושים ידאגו לזה.

ובנימה אופטימית זאת - לילה טוב :)

מהו המתכון לחיים מעניינים, מרגשים, מסעירים, מפתיעים ו...ניקח גם מספקים.  ?

אני אמורה כאילו להתאמץ יותר כזה?

-יש לי עבודה וכבר הרווחתי כמעט 100 שקלים לגמרי בעצמי

-החדר שלי מתחיל להיות מסודר (ויגמור להיות מסודר עד סוף השבוע)

-אני יפה השבוע

-קיבלתי מערכת שעות סבבית לגמרי (טוב, לא לגמרי אבל אני בקטע חיובי עכשיו)

-השבוע הלכתי לים עם חברות וראיתי סרט טוב עם חברות אחרות

-השיער שלי במצב טוב

-באופן מפתיע יש לי כוח ללימודים

-אני ישנה מספיק שעות

-ואני כופה על עצמי לאמץ גישה חיובית וחיוך תמידי

נראה לי שזה סימן שאפשר להתחיל בשקט ובאופטימיות את כיתה, כן כן, כיתה י"ב!

אז לפני שהטירוף מתחיל - טודו אחרון

todo:

-לסיים לסדר את החדר. היום - לרוקן מגירה רביעית, לנקות את ארבעתן ולהוציא הכל מהארונית שליד המיטה (בתיאור המילולי זה נשמע יותר טוב מאיך שזה נראה)

-לקנות חולצות בית ספר וילקוט

-ללמוד לשים אייליינר ולהחליט אם עדיף עם או בלי

-לעשות תיאוריה

-כמו כל תלמידי ישראל - להתחיל להתרגל ל"שעות בית ספר" - לא להתפרע בלילה!

לילה טוב :)

יש מישהו שאני מכירה כבר תקופה, שבמהלכה לא דיברנו אפילו פעם אחת, ואני מבזבזת את רובה על לחשוב עליו. הרבה פעמים כשאני חושבת עליו אני שואלת את עצמי אם הוא גם חושב עליי ככה. הספק הזה הורג אותי. האם שנינו מבזבזים שנים מחיינו על לחשוב בו זמנית אחד על השניה בלי לעשות עם זה כלום?

למרות שאני לא עושה כלום בכדי לקדם את העניינים בינינו, יצבוט לי מאד לראות אותו עם מישהי אחרת. אני נמשכת אליו. זה פשוט שהוא הבן אדם הכי יפה שאני מכירה, והכי מוכשר, והכי מצחיק, והכי הכל. אבל אני לא מאוהבת בו, נראה לי... אני לא בטוחה כי לא באמת הייתי מאוהבת אף פעם. זאת משיכה. שהייתי הורגת בשביל לדעת אם היא הדדית.

מוזר להגיד את זה. מוזר לחשוב על זה בכלל, כי כמו שאמרתי, אנחנו לא מדברים, אני בקושי רואה אותו, והמקום היחיד שבו הוא נמצא ושם אני פוגשת אותו זה הדימיון שלי. ומוזר לחשוב על משהו כזה דמיוני ומנותק מהמציאות. מה הייתי נותנת כדי לדעת אם זה אכן מנותק מהמציאות, או שזה מעסיק גם אותו באותה מידה. אלף סימני קריאה.

מה אני מעדיפה?

ללכת למסיבה בתל אביב

לסדר את החדר

להצליח בלימודים

תפקיד ראשי בריקוד

להשתנות

ביטחון

חבר

אנשים חדשים

לקרוא

לנגן

חריצות

לישון הרבה

לכתוב הרבה

לחייך יותר

עבודה

כסף

טיפולים קוסמטיים

לטוס רק עם אמא

להיות יותר עם סבתא

להתבלט

עניין

גאווה

מיצוי

סיפוק

שאפתנות

סקרנות

תחרותיות

כי אי אפשר להספיק הכל. ומרוב שאי אפשר להספיק הכל, אני לא עושה כלום.

דאמט, למה אין לי טיפת משמעת עצמית?

ממש בא לי להתחיל לדעת מה אני רוצה.

אני מתה להרגיש איך זה כשיש לך מטרה, שאיפה, משהו שמכוון אותך לעשות ולהשיג דברים בזמן הקרוב.

אני הכי חסרת כיוון שאפשר, לא יודעת מה אני רוצה לעשות בצבא, לא יודעת במה אני טובה, איך אני ביחס לאחרים, מה מעניין אותי... ואני יכולה להמשיך ככה עוד הרבה.

זהו עוד ניסיון לחזור לכתוב בבלוג, לפני מספר דקות מחקתי את כל הפוסטים שהיו פה והשארתי אחד למזכרת (מלפני 3 חודשים וחצי)... אני כבר מתחילה להתייאש מעצמי, אבל שום דבר לא מונע ממני לחזור לפה פעם אחר פעם, למחוק את העבר ולכתוב את ההווה. אז אני אעשה את זה כמה פעמים שבא לי :)

note: תמיד החשק לכתוב פה שוב בא לי ביום שישי.