justDOIT

שנה טובה לי.

שנה מלאה בסיפוק וגאווה.

שנה של ביטחון עצמי וקבלה עצמית.

שנה של שינוי והשתנות,

למידה, חריצות והרבה ספונטניות.

שנה חיובית, מלאה בחיוכים בלתי פוסקים,

צחוקים אמיתיים, מחמאות ופירגונים לי ולאחרים.

שנה משמעותית ומנוצלת היטב,

שנה שתעבור לאט,

אך לא תותיר הרבה שניות מיותרות לנשימה.

שנה של התחלות חדשות והתנסויות.

שנה מלאה בהפתעות ורגעים אמיתיים.

הכרת אנשים חדשים, ראיית העולם.

שנה נטולת רגשות אשמה וחרטה,

ומלאת הומור עצמי ובגרות.

שנה מלאה באור וחום, כמו שאני אוהבת.

עוד שנה עם החברות הכי טובות.

שנה ללא ויתורים לעצמי,

מיצוי פוטנציאל והגבהת ציפיות מעצמי.

שנה של נחישות, מוטיבציה, תחרותיות ואסרטיביות.

שנה אחרונה בבית הספר,

שתתגלה כשנה הטובה והמסכמת ביותר בו.

שנה של התפתחות ואיבוד תמימות,

שנה עם (סוף סוף) ריגושים, טלטלות, התמסרות ואהבה,

שנה טובה.

אני כותבת פה בדיוק את מה שעובר לי בראש, ופעמים רבות זה שאיפות לעצמי. לכן ברכת השנה הזאת מדברת עליי, אך אני מזמינה כל אחד לקחת מפה את הדברים שהיה מאחל לעצמו, ומאחלת לו אותם באותה מידה. באמת. שתדעו שיש לי תקווה גדולה ואמונה בשנה הזאת, זו לא תהיה סתם שנה. אז אל תהססו לשאוף ולהגדיל ציפיות ממנה.

שוב שנה טובה, הפעם לכולנו.

אני רוצה לפגוש מישהו יותר מושלם ממנו.

מישהו עם קסם אישי

חור הומור

אינטליגנציה רגשית ושכלית

מבט

מראה טוב

אופי טוב

לפחות כמו שלו.

כי אחרי שנתיים שאני חושבת על אותו אחד, נראה לי שרק מישהו אחר יוכל לגרום לי לשכוח אותו. למרות שזה אומר שאני אצטרך להתחיל לחשוב בלי הפסקה על המישהו האחר הזה.

כבר לא זוכרת איך זה מרגיש כשאין אף אחד שתקוע לך בראש, מישהו יכול להזכיר לי?

למה אני מתעקשת להסתכל עליו?

מילא לחשוב עליו, הבנתי שכשזה בתוך הראש זה בלתי נמנע.

אבל לראות אותו? הרי הוא כל כך יפה בעיניים שלי שזה כואב.

וברצינות - אני לא חייבת תשובות תמיד, והדיסטנס מתאים לי, אבל מתחיל להימאס לי מלא להבין כלום. אני מתחילה לרצות להיות בעניינים בקשר לזה.

האם אני בדרך להיות אסרטיבית? :O

נההה....

החלטתי מה אני הכי שונאת: להתחרט.

להצטער על משהו שאתה לא יכול לשנות זו התחושה הכי מתסכלת שיכולה להיות, ללא ספק.

בגלל זה אני מנסה לשכנע את עצמי עכשיו שאני לא באמת מצטערת שלא הייתי שם. רק בשביל לא להתמודד עם התחושה המייאשת הזאת, שאין מה לעשות איתה ואיך לפתור אותה, צריך פשוט לתת לזמן לעבור כדי להיפטר ממנה.

בכלל, אני צריכה להיות כזאת שלא מצטערת על דברים. עד עכשיו המשפט "הכל לטובה" הוכיח את עצמו פעם אחר פעם.

בלי קשר - עכשיו כשזה נגמר, השיגרה תשתנה לטובה, או יותר נכון תחזור לעצמה.

חופש של ארבעה ימים שאין לי מושג מה אני הולכת לעשות בו (מה שמגדיל את הסיכויים שיהיה לי זמן לחברות), ואז תחילתה האמיתית של שנת הלימודים, ההתחלה האחרונה בחיי של שנת לימודים בבית ספר. תכלס, מספיק.

מחר ראש השנה!!!!! חג הוא מבחינתי דבר שאי אפשר לא לאהוב ולשמוח לקראתו. קניות, בישולים, נקיונות, אורחים (עד כאן החלק של אמא).

חג שמח ושנה טובה לכולנו! מגיע לנו :)

אמא חזרה מלהקפיץ את אחותי לחוג, נכנסה לחדר שלי ואיימה שוב לזרוק את כל הדברים שעל הריצפה לפח. אחר כך אמרה שהיא הולכת לנוח כעשר דקות, כמו תמיד, ואז תכין רשימת קניות לחג. בינתיים אני צרכה לחפש באינטרנט מתכון לכבד עוף עם ריבת בצל. היא דווקא נחמדה במיוחד היום. אמא, לא הריבת בצל.

ועכשיו מה שאני עושה, פחות או יותר, זה להסתכל על הבלאגן שלי ולחשוב למה אין לי חבר. אין לי תשובה אז אני עוברת הלאה די מהר.

פתאום עלתה בי המחשבה לעשות משהו גדול. אני תמיד רוצה להתנדב, אבל לפעמים יש לי פרץ מוטיבציה לעשות משהו גדול בתחום - לגייס הרבה אנשים, לתרום בגדול, לשנות, להשפיע.

אני מאמינה שצריך להתחיל בקטן, אחרת אתה עסוק מדי בלחשוב על דברים גדולים שאין לך סיכוי להשיג, ובינתיים אתה לא עושה כלום והזמן עובר.

אז אני יכולה למשל להתנדב השבוע, לגשת לרכזת ההתנדבויות שאני בקשר טוב איתה ולהראות רצון לרכז התנדבות מסויימת, כלומר גם להיות אחת מהמתנדבים וגם לעשות מעבר לטובת העמותה - לגייס מתנדבים נוספים, לפרסם וכו'. כמו שתכננתי. במידה ואקבל הזדמנות כזאת, זה ייתן לי עוד כמה כלים - קשרים עם אנשים מארגונים כאלה, קשרים עם מתנדבים, "מוניטין" בתחום. משם אני יכולה לקחת יותר יוזמות, לעשות יותר דברים בעצמי, לגייס אנשים למטרות שונות. וככה זה גדל.

אבל בשביל זה צריך לבוא השבוע להתנדבות.

עכשיו אני יושבת וחושבת על הדברים האלה מול הבלאגן בחדר שלי, ולא מצאתי מתכון לכבד ולא קניתי חולצות בית ספר ולא עברתי תיאוריה. ואין לי חבר. אתם רואים על מה אני מדברת?

שלשום, יום שישי אחרי הצהריים, הייתי ממש יפה.

מעניין אם אני אי פעם ארגיש יפה גם בלי לשים אייליינר, עיפרון, צללית שחורה, צללית לבנה, צללית ורודה וצללית סגולה, מסקרה וסומק.

זה יצא ממש יפה, ותכננתי לבוא ככה לבית הספר היום אבל לא היה לי מספיק זמן בשביל זה.

אז ככה - היום היה היום הראשון בבית הספר. לפניו עשיתי כל מיני הכנות בראש של גישה חיובית, לבוא עם חיוך וכו'. בתכלס כשהגעתי בבוקר נזכרתי שעוד אין כמעט אנשים בבית הספר בתקופה הזו, אז שאין לי הרבה אנשים להרשים. טוב, אראה את הימים הבאים כתקופת אימונים.

עדכון סדר בחדר: סידרתי מגירה שמכילה את האיפור שלי, מסודר בקופסאות קטנות, ואת המכתבים מהצבא.

בארונית שמתי מחברות, ספרים וקלסרים.

עכשיו נותרו לי שלוש מגירות, ובלאגן לא מוגדר על השטיח. היה קל להפריד את האיפור, ולאסוף ביחד את המחברות, אבל עכשיו הגעתי לחלק של הדברים שלא נמצאים תחת כותרת אחת אחד עם השני, ואין לי מושג איך ואיפה לשים אותם, וממה להתחיל.

נראה לי שאני אעביר את האיפור לטואלט. מה שאומר לזרוק את כל הזבל שתקעתי בו.

למה אין באתר הזה בלוג בנות טוב וממוסד?

• החדר שלי כמעט מסודר (זה לא נראה ככה אז תאלצו להאמין לי), לא מובן מאליו בכלל
• עידן אמדי ואוהד שרגאי חמודים, גמר כ"נ מקבל את אישורי
• עצוב לדעת מעכשיו שאני לא אישן מספיק הלילה
• אין לי מושג מה אני לובשת מחר, שטחי ככל שזה יהיה
• בא לי שהאנשים שעכשיו בפולין יחזרו משם
• אוהד שרגאי ממש חמוד
• אני מגיעה מחר לבית ספר עם הגישה הכי חיובית והחיוך הכי גדול ואמיתי בעולם, וז*@# על כולם
• עוד שבועיים אני טסה!
• היתרון בשנת לימודים: אכילה מסודרת ובכמויות פחותות לאין ערוך מאלו שבחופש
• אופציה לעבודה ברביעי
• מרביעי חופש, רק שלושה ימים של "לימודים". נעבור את זה ביחד

ישראבלוג לא עולה במחשב שלי, אז אני יושבת עכשיו בסלון וכותבת מהלפטופ של אבא שלי תוך כדי צפייה בגמר כ"נ. לא ראיתי אפילו פרק אחד העונה, אבל השלישיה נראית טובה ממבט ראשון.

מחר היום הראשון בבית הספר. זה אומר לקום מוקדם, מספיק מוקדם כדי להספיק להתקלח ולנסות להתאפר, ולצאת מהבית כארבעים דקות לפני תחילת השעה הראשונה. אין לי מושג מה יהיה. אני לא יודעת אם התגעגעתי למישהו. את האנשים החשובים פגשתי בחופש.

האם אני יכולה בכלל לשנות משהו השנה? פתאום להתחבר לאנשים אחרי שנתיים? להיות חרוצה יותר? אהובה וחייכנית יותר? נמרצת יותר? אולי השנה אני אוהב יותר לבוא לבית הספר? או שהמצב יישאר כפי שהוא, וכך אני פשוט אחכה לסוף השנה?

אני מניחה שתוך זמן לא ארוך במיוחד אני אוכל להשיב על השאלות האלה.

אמא שלי שואלת אותי עכשיו מה אני כותבת ואיפה. החיסרון בלכתוב בסלון. אמשיך בפעם אחרת.