המזגן דולק, המאוורר מכוון אותו לחדר העבודה ועושה לי נעים בגב, יש לי תה קר בטעם דבש, מנדרינה, תפוז והמון סוכרזית שאני מנסה ליהנות ממנו ולא לשתות את כולו בבת אחת, ולאט לאט אני מקבלת בחזרה צורה אנושית אחרי בוהריים של התרוצצות בשמש הקופחת. אני בן אדם של קיץ בצורה מוחלטת- לגבי זה אין שאלה, אבל בשני הקייצים האחרונים אני מוצאת את עצמי סובלת מהחום ומשאר תופעות הקיץ כשאר האדם. אני אפילו נעקצת לפעמים על ידי יתושים, שזה משהו שלא קרה לי עד שנות העשרים המאוחרות של חיי. עדיין עצוב לי להשלים עם העובדה שבקרוב יהיה פה קר וחשוך. ריח של גשם, שוקו חם מתחת לפוך ושאר קלישאות-חורף למיניהן הן אכן דבר נחמד, אבל אני מעדיפה שיהיה לי חם, שמשי ושמח.
זמן זה דבר מתעתע. מצד אחד החודשיים האחרונים עברו מהר, כל כך מהר לעזאזל. מצד שני דברים מסוימים שקרו בתחילת יולי נראים לי כאילו קרו לפני שנתיים. מצד אחד אני מרגישה כאילו הזמן חמק לי בין האצבעות ולא הספקתי כלום. מצד שני אני חושבת על כל מה שעבר עלי הקיץ והרשימה נראית לי ארוכה באופן מפתיע. להמחשת העניין מספיק לי להסתכל על הבלוג הזה, שלפני 3 ימים היה בן חודש, ואני מרגישה כאילו אני כותבת בו כבר שנה לפחות.
יש מילה שמתארת אנשים שמתעסקים באופן כפייתי בסוגיית הזמן החולף? איזה "טיימוהולים" כזאת? אם מילה כזאת אכן קיימת, תמונת הפרופיל שלי היא מועמדת מובילה להיות תחת הערך המילוני שלה.
בשביל לא להשאיר ספקות שתמו 2 חודשי הקיץ, התחיל השבוע ביום וחצי הו כה אינטנסיבים ובהתקרבות מאיימת של שני דד-ליינים שמחכים לי בסופו. מה אני עדיין עושה פה?- הרבה משימות מחכות לי ולמרות זאת ברור לי שדקות ארוכות אחרי פרסום הפוסט אני עוד אשחק עם הגלגלת של החודשים ואעביר אותה בין אוגוסט לספטמבר. סתם כי אני יכולה. כמה סמלי.