הבלוג של יול השניה

תאמינו או לא, אבל רק אתמול, במכונית, אחרי סוף שבוע צפוני ועמוס אוכל, שינה ותנורי קמין, גיליתי ששנות התשעים היו לא משהו מבחינה מוסיקלית.

תמיד החזקתי מעצמי בן אדם שדווקא שנות השמונים הן ה"ביג נו-נו" שלו, אבל איפשהו אתמול, על הדרך בין ראש פינה לחיפה, כשהמכונית עברה מהנקודה שבה התחנה הישראלית היחידה ברדיוס היא "רדיו מנרה" לנקודה שבה אפשר לשמוע גם גלגל"צ- ירד האסימון. זה קרה במהלך מצעד שנות התשעים שסיפק לנו שעת יובש איומה עם I will always love you ו- It must have been love ועם השיר המאוס של הטיטאניק ואחיו התאומים. באמת? עשור שלם בלענו את השירים האלה ועוד הרשינו לעצמנו ללעוג לשנות השמונים העליזות?

אבל לא באתי לבאס:

זה היה בחנוכה 2006 כשפיתחתי התמכרות קשה לשיר הזה-

בדיוק שלוש שנים עברו מאז, והבחורה היפהפיה הזאת (איזו מדהימה היא, נכון?) מספקת לי משהו חדש להתמכר אליו. היא הוציאה אלבום חדש עם בק, וכששדרני הרדיו לא עסוקים בעריכת מצעדים כושלים, הם משמיעים לעיתים די קרובות את time of the assassins, שלצערי לא מצאתי ביו טיוב- אז מומלץ לפקוח אזניים.

ולמרות שהשיר הנ"ל מתנגן לי ללא הרף בראש התחיל השבוע בצורה לא מאוד חיובית בכלל. אבל עם תכניות ל- 2 ערבי אח גדול שעושים סנדוויץ' לפגישת מועדון הקוראות החביבות עלי, ועם תכניות לראות סוף סוף- ביותר משבוע איחור אך עם פיצוי של חגיגיות מרובה- את גמר השורדים האמריקאים (מי מחפש ג'אנקי של ריאליטי להשכרה?) ולקנח במופע סופשנה של הרד-בנד בחמישי- חסר לו, לשבוע, אם הוא לא ישתפר.